היום לפני 114 שנה (10.12.1907):
מהומות הכלב החום.
במקום מבודד בבאטרסי פארק בלונדון מוצב פסל ברונזה קטן של כלב מסוג טרייר, וזהו סיפורו:
בשנת 1903 הסתננו מספר נשים לשיעור אנטומיה באוניברסיטת לונדון ורשמו בפנקסים שלהן את שראו עיניהן:
מול עשרות סטודנטים לרפואה, המרצה, ביתר כלב טרייר חום תוך כדי שהוא נאבק ובהכרה מלאה ומיילל יללות מחרישות אוזניים.
סטודנט לרפואה שנכח בסבלו של הכלב נעץ סכין בליבו וגאל אותו מיסוריו.
אותן נשים חשפו את השיטות האכזריות של החוקרים וגרמו לסערה ציבורית.
בשנת 1906 הוצב פסל לזכרו של הכלב הטרייר החום עם הכיתוב: "לזכרו של כלב טרייר חום אשר עבר התעללות למוות במעבדות של אוניברסיטת לונדון, וגם לזכרם של עוד 232 כלבים שמתו בצורה דומה", עוד נכתב: "גברים ונשים של אנגליה – עד מתי הדבר הזה יימשך?". על הפסל הוצבו 2 ברזיות, לשימוש בני אדם ולשימוש כלבים וחתולים.
סטודנטים לרפואה ראו כיתוב זה כפוגעני וביצעו כנגד הפסל פעולות ונדליזם באופן תדיר, עד אשר המשטרה נאלצה לספק שמירה רצופה על הפסל.
בשנת 1907 צעדו מאות סטודנטים לרפואה בדרישה להסיר את הפסל. הדבר הוביל לעימותים עם הסופרז'יסטיות (שתמכו גם בזכויות בעלי החיים) ולמהומות שכונו 'מהומות הכלב החום'.
ב-1910 מועצת העיר של לונדון החליטה להסיר את הפסל לאחר שעייפה ממעשי הונדליזם.
בשנת 1985, האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים הצליחה להציב במקום פסל חדש של הכלב החום, והפסל מוצב שם עד היום.
בניגוד לפסל המקורי בו מוצג כלב בעמידה בטוחה עם מבט נינוח, הפסל החדש מציג כלב מפוחד עם גוף כפוף, אוזניים זקורות ומבט מבוהל.
מהומות הכלב החום.
במקום מבודד בבאטרסי פארק בלונדון מוצב פסל ברונזה קטן של כלב מסוג טרייר, וזהו סיפורו:
בשנת 1903 הסתננו מספר נשים לשיעור אנטומיה באוניברסיטת לונדון ורשמו בפנקסים שלהן את שראו עיניהן:
מול עשרות סטודנטים לרפואה, המרצה, ביתר כלב טרייר חום תוך כדי שהוא נאבק ובהכרה מלאה ומיילל יללות מחרישות אוזניים.
סטודנט לרפואה שנכח בסבלו של הכלב נעץ סכין בליבו וגאל אותו מיסוריו.
אותן נשים חשפו את השיטות האכזריות של החוקרים וגרמו לסערה ציבורית.
בשנת 1906 הוצב פסל לזכרו של הכלב הטרייר החום עם הכיתוב: "לזכרו של כלב טרייר חום אשר עבר התעללות למוות במעבדות של אוניברסיטת לונדון, וגם לזכרם של עוד 232 כלבים שמתו בצורה דומה", עוד נכתב: "גברים ונשים של אנגליה – עד מתי הדבר הזה יימשך?". על הפסל הוצבו 2 ברזיות, לשימוש בני אדם ולשימוש כלבים וחתולים.
סטודנטים לרפואה ראו כיתוב זה כפוגעני וביצעו כנגד הפסל פעולות ונדליזם באופן תדיר, עד אשר המשטרה נאלצה לספק שמירה רצופה על הפסל.
בשנת 1907 צעדו מאות סטודנטים לרפואה בדרישה להסיר את הפסל. הדבר הוביל לעימותים עם הסופרז'יסטיות (שתמכו גם בזכויות בעלי החיים) ולמהומות שכונו 'מהומות הכלב החום'.
ב-1910 מועצת העיר של לונדון החליטה להסיר את הפסל לאחר שעייפה ממעשי הונדליזם.
בשנת 1985, האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים הצליחה להציב במקום פסל חדש של הכלב החום, והפסל מוצב שם עד היום.
בניגוד לפסל המקורי בו מוצג כלב בעמידה בטוחה עם מבט נינוח, הפסל החדש מציג כלב מפוחד עם גוף כפוף, אוזניים זקורות ומבט מבוהל.
היום לפני 239 שנה (14.12.1782)
הכדור הפורח הראשון.
מאת: משי אייד
מי מאיתנו לא התמוגג בתור ילד מכדורים פורחים? אותו בלון גדול מלא אוויר שלוקח אותך מעלה-מעלה. הכדורים הפורחים שימשו בעבר לקצת יותר מאטרקציה בימי הולדת (חוץ מבסין, שם כבר במאה השלישית היו כדורים מרחפים מסוימים, אבל הם היו לשם שעשוע, ובמזרח הדבר נשאר נפוץ עד היום). הכדור הפורח היה לכלי הטיס הראשון, ושימש לפעולות רבות במגוון תחומים. בתחילת דרכו נעשו ניסיונות רבים כדי להעלותו לאוויר בהצלחה.
הראשונים שאיכשהו הצליחו היו האחים הצרפתיים ג'וזף-מישל וז'אק אטיין מונגולפייה, וזאת לאחר שגדלו עם אבא שהיה יצרן נייר. בילדותם היו משחקים עם נייר ואש, וגילו ששקיות הנייר שלהם מתרוממות באוויר, זה סיקרן והביא אותם להתנסות עם בדים ואריגים יותר גדולים. הבדיקה הראשונה נעשתה בשילוב של צמר וחציר, וכוח ההרמה היה כה חזק עד שהם איבדו שליטה על הכלי. לאחר שני קילומטרים באוויר (ללא אדם שאייש את הכדור), הוא התרסק ונהרס.
ובכן, הם היו הראשונים לבנות את הכדור הפורח, אבל לא הראשונים שאיישו אותו. בהמשך הם הצליחו להרים לאוויר בלון למשך זמן ארוך יותר, והפכו את המאורע לפומבי. עם זאת, בסוף שנת 1783 עלה לאוויר הכדור הפורח המאויש הראשון. תחילה לואי ה-16 רצה שהנוסעים הראשונים יהיו פושעים, מכיוון שלא ידע איך הטיסה הזאת תיגמר, אבל שני פיזיקאים צרפתיים התעקשו להיות הראשונים. הם טסו כמעט חצי שעה, למרחק של תשעה קילומטרים ובגובה של 100 מטרים מעל פריז היפה. כשנה מאוחר יותר כבר הצליחו לחצות את תעלת למאנש.
בתחילת דרכו של הכדור הפורח, הוא היה תענוג חד פעמי. בזמן הנחיתה הוא נטה להישרף ולהיהרס, אבל עם זאת שימש ככלי תחבורה יעיל מאד יחסית לתקופה. כמה יעיל? נפוליאון בעצמו תכנן לפלוש לאנגליה בעזרת, שימו לב, צי של כדורים פורחים. הרעיון הפך לממשי, ובמלחמות שונות נעשה שימוש בכדורים פורחים ככלי צבאי. היפנים ניסו לתקוף כך את ארצות הברית במלחמת העולם ה-2, וככלי הגנתי השתמשו בו הבריטים. אפילו בישראל נעשה ניסיון פלישה בעזרתו של כדור פורח, כשמחבלים ניסו לחדור לשטחה של המדינה. הכדור זוהה על ידי כוחותינו, הופל וקרב עם המחבלים הסתיים על הקרקע בחיסולם של הפולשים.
בחזרה לאחים מונגולפייה, עם הצלחתם האדירה והחותמת שהשאירו – רק אחד מהם הצליח בסופו של דבר להשקיף על הקרקע ממרומו של הכדור הפורח, וגם התענוג הזה קרה רק פעם אחת.
הכדור הפורח הראשון.
מאת: משי אייד
מי מאיתנו לא התמוגג בתור ילד מכדורים פורחים? אותו בלון גדול מלא אוויר שלוקח אותך מעלה-מעלה. הכדורים הפורחים שימשו בעבר לקצת יותר מאטרקציה בימי הולדת (חוץ מבסין, שם כבר במאה השלישית היו כדורים מרחפים מסוימים, אבל הם היו לשם שעשוע, ובמזרח הדבר נשאר נפוץ עד היום). הכדור הפורח היה לכלי הטיס הראשון, ושימש לפעולות רבות במגוון תחומים. בתחילת דרכו נעשו ניסיונות רבים כדי להעלותו לאוויר בהצלחה.
הראשונים שאיכשהו הצליחו היו האחים הצרפתיים ג'וזף-מישל וז'אק אטיין מונגולפייה, וזאת לאחר שגדלו עם אבא שהיה יצרן נייר. בילדותם היו משחקים עם נייר ואש, וגילו ששקיות הנייר שלהם מתרוממות באוויר, זה סיקרן והביא אותם להתנסות עם בדים ואריגים יותר גדולים. הבדיקה הראשונה נעשתה בשילוב של צמר וחציר, וכוח ההרמה היה כה חזק עד שהם איבדו שליטה על הכלי. לאחר שני קילומטרים באוויר (ללא אדם שאייש את הכדור), הוא התרסק ונהרס.
ובכן, הם היו הראשונים לבנות את הכדור הפורח, אבל לא הראשונים שאיישו אותו. בהמשך הם הצליחו להרים לאוויר בלון למשך זמן ארוך יותר, והפכו את המאורע לפומבי. עם זאת, בסוף שנת 1783 עלה לאוויר הכדור הפורח המאויש הראשון. תחילה לואי ה-16 רצה שהנוסעים הראשונים יהיו פושעים, מכיוון שלא ידע איך הטיסה הזאת תיגמר, אבל שני פיזיקאים צרפתיים התעקשו להיות הראשונים. הם טסו כמעט חצי שעה, למרחק של תשעה קילומטרים ובגובה של 100 מטרים מעל פריז היפה. כשנה מאוחר יותר כבר הצליחו לחצות את תעלת למאנש.
בתחילת דרכו של הכדור הפורח, הוא היה תענוג חד פעמי. בזמן הנחיתה הוא נטה להישרף ולהיהרס, אבל עם זאת שימש ככלי תחבורה יעיל מאד יחסית לתקופה. כמה יעיל? נפוליאון בעצמו תכנן לפלוש לאנגליה בעזרת, שימו לב, צי של כדורים פורחים. הרעיון הפך לממשי, ובמלחמות שונות נעשה שימוש בכדורים פורחים ככלי צבאי. היפנים ניסו לתקוף כך את ארצות הברית במלחמת העולם ה-2, וככלי הגנתי השתמשו בו הבריטים. אפילו בישראל נעשה ניסיון פלישה בעזרתו של כדור פורח, כשמחבלים ניסו לחדור לשטחה של המדינה. הכדור זוהה על ידי כוחותינו, הופל וקרב עם המחבלים הסתיים על הקרקע בחיסולם של הפולשים.
בחזרה לאחים מונגולפייה, עם הצלחתם האדירה והחותמת שהשאירו – רק אחד מהם הצליח בסופו של דבר להשקיף על הקרקע ממרומו של הכדור הפורח, וגם התענוג הזה קרה רק פעם אחת.
היום לפני 246 שנה (16.12.1775):
יום הולדתה של הסופרת הבריטית ג'יין אוסטן.
ג'יין זכתה רק למעט הכרה בחייה. "תבונה ורגישות", הרומן הראשון שלה שזכה לראות אור בשנת 1811, זכה לכך בעילום שם. על גבו נכתב רק "מאת גברת".
זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" (1811), יצא לאור, הגיעה לספריית השאלה יחד עם אחת מאחייניותיה. הנערה, שלא העלתה על דעתה שהסופרת עומדת לצידה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שזה זבל". אוסטן, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה. הספר דווקא זכה לביקורות אוהדות, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט.
את עיקר זמנה הקדישה אוסטן לכתיבה ולהתרועעות חברתית עם חוג מכרי המשפחה. עד גיל 23 כבר היו באמתחתה שלושה רומנים: "אלינור ומריאן", "רשמים ראשוניים" ו"סוזן". מאוחר יותר עיבדה ופירסמה אותם תחת שמות אחרים (בסדר תואם) - "תבונה ורגישות", "גאווה ודיעה קדומה" (1813) ו"מנזר נורת'אנגר" (1818). כל יצירותיה פורסמו בעילום שם, כנראה משום שהעיסוק הספרותי נחשב אז לבלתי ראוי לאישה במעמדה.
כתיבתה של אוסטן זכתה להערכה ולהכרה ספרותית עוד בימי חייה. כמה מספריה אף הודפסו בשתי מהדורות, עדות לביקוש שהיה להם בקרב הקוראים. אחד מהתומכים הנלהבים ביותר של יצירתה היה המשורר והסופר סר וולטר סקוט, דמות דומיננטית בתרבות אותה תקופה. יחד עם זאת, אין ספק כי השנים היטיבו עם היחס ליצירתה ולדמותה. ברבות הזמן הפכו ספריה לרבי-מכר שתורגמו למגוון נרחב של שפות, ובמאה ה-20 אף זכו כמה מהם לעיבודים קולנועיים מצליחים. בעוד שבתקופת חייה נחשבה אוסטן לעוף מוזר וחריג בנוף האצולה האנגלית, הרי שבימינו היא נתפסת כאישה פורצת דרך, אשר העזה לשבור מוסכמות חברתיות, הן בסירובה להיכנס למוסד הנישואין והן בכתיבתה אשר נתנה ביטוי לקול הנשי שהיה עד אז דומם.
ביצירתה חוזרים שני נושאים מרכזיים: אובדן התמימות - תהליך שמוביל את הדמויות, בסופו של דבר, לנקודת מבט בוגרת יותר ונטולת אשליות ביחס לחייהן ולסביבתן, ועימות בין תפיסות אידיליות של ערכי מוסר שמרניים לבין הקושי לממשם בחיי היומיום.
יום הולדתה של הסופרת הבריטית ג'יין אוסטן.
ג'יין זכתה רק למעט הכרה בחייה. "תבונה ורגישות", הרומן הראשון שלה שזכה לראות אור בשנת 1811, זכה לכך בעילום שם. על גבו נכתב רק "מאת גברת".
זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" (1811), יצא לאור, הגיעה לספריית השאלה יחד עם אחת מאחייניותיה. הנערה, שלא העלתה על דעתה שהסופרת עומדת לצידה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שזה זבל". אוסטן, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה. הספר דווקא זכה לביקורות אוהדות, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט.
את עיקר זמנה הקדישה אוסטן לכתיבה ולהתרועעות חברתית עם חוג מכרי המשפחה. עד גיל 23 כבר היו באמתחתה שלושה רומנים: "אלינור ומריאן", "רשמים ראשוניים" ו"סוזן". מאוחר יותר עיבדה ופירסמה אותם תחת שמות אחרים (בסדר תואם) - "תבונה ורגישות", "גאווה ודיעה קדומה" (1813) ו"מנזר נורת'אנגר" (1818). כל יצירותיה פורסמו בעילום שם, כנראה משום שהעיסוק הספרותי נחשב אז לבלתי ראוי לאישה במעמדה.
כתיבתה של אוסטן זכתה להערכה ולהכרה ספרותית עוד בימי חייה. כמה מספריה אף הודפסו בשתי מהדורות, עדות לביקוש שהיה להם בקרב הקוראים. אחד מהתומכים הנלהבים ביותר של יצירתה היה המשורר והסופר סר וולטר סקוט, דמות דומיננטית בתרבות אותה תקופה. יחד עם זאת, אין ספק כי השנים היטיבו עם היחס ליצירתה ולדמותה. ברבות הזמן הפכו ספריה לרבי-מכר שתורגמו למגוון נרחב של שפות, ובמאה ה-20 אף זכו כמה מהם לעיבודים קולנועיים מצליחים. בעוד שבתקופת חייה נחשבה אוסטן לעוף מוזר וחריג בנוף האצולה האנגלית, הרי שבימינו היא נתפסת כאישה פורצת דרך, אשר העזה לשבור מוסכמות חברתיות, הן בסירובה להיכנס למוסד הנישואין והן בכתיבתה אשר נתנה ביטוי לקול הנשי שהיה עד אז דומם.
ביצירתה חוזרים שני נושאים מרכזיים: אובדן התמימות - תהליך שמוביל את הדמויות, בסופו של דבר, לנקודת מבט בוגרת יותר ונטולת אשליות ביחס לחייהן ולסביבתן, ועימות בין תפיסות אידיליות של ערכי מוסר שמרניים לבין הקושי לממשם בחיי היומיום.
היום לפני 118 שנה (17.12.1903):
האחים רייט עורכים את הטיסה הראשונה.
הטיסה הראשונה בכלי תחבורה שניתן להגדירו כמטוס הייתה ב-17 בדצמבר 1903 בגבעות החוליות של קיטי הוק, בצפון קרולינה, ארה"ב. הטיסה, שארכה 12 שניות בלבד, בוצעה על ידי אורוויל רייט, כשאחיו ווילבור צופה בו מהקרקע. טיסה קצרה זו שינתה את פני העולם והפכה אותו תוך שנים בודדות, בקנה מידה היסטורי, לכפר גלובלי קטן. הטיסה ההיסטורית בקיטי הוק התאפשרה הודות למחקריהם של מספר אנשים שהניחו את היסודות למחקרם של האחים רייט: ניסיונות הדאייה של אוטו ליליינטל, המחשבה התיאורית הרבה של ג'ורג' קיילי (שספרו "על ניווט אווירי" מ-1805, המפרט את עקרונות האווירודינמיקה, הניח את היסוד לניסיונותיהם של מהנדסים רבים לפתח כלי תעופה כבד מהאוויר), נסיונות התעופה של סמואל לנגלי, ריכוז הידע הטכנולוגי וניתוחו של אוקטב שנו ועוד.
האחים רייט לא פעלו בחלל ריק. במקביל, פעלו בעולם עוד חלוצי טיסה כדוגמת אלברטו סנטוס דמון הברזילאי, לואי בלריו הצרפתי וגלן קרטיס האמריקאי שתרמו בדרכם עוד נדבך לכיבוש האוויר. אנשים אלו ואחרים הניחו את הבסיס שממנו, תוך שנים ספורות, התפתח ענף התעופה במהירות: את שנות התפתחות המטוס נהוג לחלק לשלוש תקופות עיקריות: מהמראת המטוס הראשון ועד תחילת מלחמת העולם השנייה; מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד הופעת מטוס הסילון הקרבי ב-1942; משנת 1942 ועד ימינו.
האחים רייט עורכים את הטיסה הראשונה.
הטיסה הראשונה בכלי תחבורה שניתן להגדירו כמטוס הייתה ב-17 בדצמבר 1903 בגבעות החוליות של קיטי הוק, בצפון קרולינה, ארה"ב. הטיסה, שארכה 12 שניות בלבד, בוצעה על ידי אורוויל רייט, כשאחיו ווילבור צופה בו מהקרקע. טיסה קצרה זו שינתה את פני העולם והפכה אותו תוך שנים בודדות, בקנה מידה היסטורי, לכפר גלובלי קטן. הטיסה ההיסטורית בקיטי הוק התאפשרה הודות למחקריהם של מספר אנשים שהניחו את היסודות למחקרם של האחים רייט: ניסיונות הדאייה של אוטו ליליינטל, המחשבה התיאורית הרבה של ג'ורג' קיילי (שספרו "על ניווט אווירי" מ-1805, המפרט את עקרונות האווירודינמיקה, הניח את היסוד לניסיונותיהם של מהנדסים רבים לפתח כלי תעופה כבד מהאוויר), נסיונות התעופה של סמואל לנגלי, ריכוז הידע הטכנולוגי וניתוחו של אוקטב שנו ועוד.
האחים רייט לא פעלו בחלל ריק. במקביל, פעלו בעולם עוד חלוצי טיסה כדוגמת אלברטו סנטוס דמון הברזילאי, לואי בלריו הצרפתי וגלן קרטיס האמריקאי שתרמו בדרכם עוד נדבך לכיבוש האוויר. אנשים אלו ואחרים הניחו את הבסיס שממנו, תוך שנים ספורות, התפתח ענף התעופה במהירות: את שנות התפתחות המטוס נהוג לחלק לשלוש תקופות עיקריות: מהמראת המטוס הראשון ועד תחילת מלחמת העולם השנייה; מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד הופעת מטוס הסילון הקרבי ב-1942; משנת 1942 ועד ימינו.
היום לפני 84 שנה (21.12.1937):
יצא לאור הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" ויום הולדתה של אלסה מלשבור את הקרח.
מאת: משי אייד
בדיוק היום חוגגים באולפני האנימציה של וולט דיסני שני ימי חג לפחות – הפעם הראשונה בה פגשנו בשלגיה, ויום הולדת למלכת החורף המודרנית והבלתי מעורערת – הלא היא אלסה מהסרט "לשבור את הקרח".
שתי נסיכות שמסמלות את החורף – הנסיכה הקלאסית שלגיה בעלת השיער השחור, הקול העדין ועורה הלבן כשלג, ואלסה – שקיבלה כוחות על שיכולים להקפיא ממלכות שלמות. שתי הנסיכות הדיסנאיות הללו מסמלות תקופות שונות, וכל אחת מיוחדת בדרכה.
שלגיה הייתה הראשונה מכל סרטי דיסני שנעשו באורך מלא בהיסטוריית הקולנוע – ולכן ניתן לה את הכבוד ונתחיל איתה. כשחשב וולט דיסני על הפקת הסרט של שלגיה, המבוסס על האגדה של האחים גרים, הוא התייעץ עם אשתו ליליאן ואחיו רוי – שהיו שותפיו למסע. שניהם לא חשבו שזה רעיון כל כך טוב להפקה של סרט, אבל וולט היה בשלו – כמו תמיד, וכמו תמיד – הוא גם צדק. בהקרנת הבכורה אנשים הריעו על רגליהם דקות ארוכות, והייתה זו יריית הפתיחה של ההצלחה הגדולה באמת של אולפני וולט דיסני. לאחר הפקת הסרט – האולפנים עברו מקנזס סיטי לקליפורניה.
לאורך השנים זכה הסרט לפופולריות רבה, פרסים רבים וחשובים – ביניהם פרס האוסקר לשם כבוד שקיבל וולט בדמוי פסל אחד גדול ושבעה פסלונים קטנים. הוא מדורג כאחד מהסרטים האמריקאים המשפיעים ביותר בכל הזמנים וברשימת סרטי האנימציה הוא בטופ של הטופ. שלגיה גם זכתה בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, ואפשר לחשוב שהיא זכתה בכל הקופה, הלא כן? אז האמת היא שלא. מאחורי הקלעים של שלגיה ושבעת הגמדים הם הרבה יותר אפרוריים ביחס להצלחה של הסרט. השחקנית שדיבבה את שלגיה, אדריאנה קסלוטי (שנבחרה בקפידה על ידי וולט דיסני בעצמו), הוחתמה בחוזה קשוח שאסר עליה לדבב סרטים אחרים – לעולם! היא גם הרוויחה על התפקיד פחות מאלף דולר; היא לא קיבלה קרדיט, ולא הוזמנה לא לבכורה של הסרט ולא לטקס האוסקר! ואם זה לא מספיק, באולפנים אסרו עליה להתראיין ודמותה של שלגיה צריכה הייתה להישאר מושלמת ומצוירת כפי שהיא.
למרות ההצלחה המסחרית שלו, הסרט מקבל בשנים האחרונות ביקורות חריפות על הצגת הדמויות הנשיות בו. מחד, דמות מוחלשת שחיה תחת גורל אכזר עם אמה החורגת, עליה היא מאיימת, איך לא? עם יופייה המדהים. גופה כשל רקדנית, וכך היא מתזזת לה ביער, נסה על נפשה – עד שפוגשת בשבעה גברים. היא מבשלת להם, מנקה ואופה, דואגת כאימא מסורה. אבל בואו לא נשכח את חלומה האמתי, והוא לפגוש באביר על הסוס הלבן שיציל אותה מעולמה הקשה. מאידך יש לנו את האם החורגת של שלגיה, שכמו בסרטים רבים היא מוצגת כמכשפה הרוצה לקחת את חיה של הנערה הצעירה. כששלגיה נופלת לתרדמת נצח, ממנה תוכל להתעורר – נכון מאד – רק באמצעות נשיקת אהבה אמתית.
באולפני דיסני המשיכו בקו הקלאסי הזה עד תקופת הרנסנס של דיסני, שהחלה בסוף שנות השמונים. תדמית האישה החלה להשתנות, וראינו קו של נשים חזקות כמו פוקהונטס ומולאן (שגם עליהן יש לא מעט ביקורת), אבל אז – בשנות ה-2000 הגיעה אלינו אלסה – זו שעתידה להיות המלכה של ממלכת ארנדל – וגם הופכת לכזאת.
כוחותיה מרשימים אך מוליכים אותה שולל. כאישה חזקה היא נאבקת בעצמה וביכולת שלה לאהוב, היא סולדת מהמושג שבאולפני דיסני כל כך אוהבים "אהבה ממבט ראשון" ומוכיחה שמעשה אמתי של אהבה הוא לאו דווקא אותה נשיקה – אלא גם מעשה אצילי בין אחיות. ולמרות ששלגיה היא הנסיכה הראשונה, שרבים קראו לה "הטובה והמוצלחת ביותר" – בעיני רבים אלסה מסמנת כוח ועצמה נשיים ששלגיה יכולה רק לחלום עליהם.
ובכן, לא קל להיות נסיכת דיסני. כל המבטים עלייך ואת תמיד תספגי ביקורת, אבל נאחל יום הולדת חורפי שמח.
יצא לאור הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" ויום הולדתה של אלסה מלשבור את הקרח.
מאת: משי אייד
בדיוק היום חוגגים באולפני האנימציה של וולט דיסני שני ימי חג לפחות – הפעם הראשונה בה פגשנו בשלגיה, ויום הולדת למלכת החורף המודרנית והבלתי מעורערת – הלא היא אלסה מהסרט "לשבור את הקרח".
שתי נסיכות שמסמלות את החורף – הנסיכה הקלאסית שלגיה בעלת השיער השחור, הקול העדין ועורה הלבן כשלג, ואלסה – שקיבלה כוחות על שיכולים להקפיא ממלכות שלמות. שתי הנסיכות הדיסנאיות הללו מסמלות תקופות שונות, וכל אחת מיוחדת בדרכה.
שלגיה הייתה הראשונה מכל סרטי דיסני שנעשו באורך מלא בהיסטוריית הקולנוע – ולכן ניתן לה את הכבוד ונתחיל איתה. כשחשב וולט דיסני על הפקת הסרט של שלגיה, המבוסס על האגדה של האחים גרים, הוא התייעץ עם אשתו ליליאן ואחיו רוי – שהיו שותפיו למסע. שניהם לא חשבו שזה רעיון כל כך טוב להפקה של סרט, אבל וולט היה בשלו – כמו תמיד, וכמו תמיד – הוא גם צדק. בהקרנת הבכורה אנשים הריעו על רגליהם דקות ארוכות, והייתה זו יריית הפתיחה של ההצלחה הגדולה באמת של אולפני וולט דיסני. לאחר הפקת הסרט – האולפנים עברו מקנזס סיטי לקליפורניה.
לאורך השנים זכה הסרט לפופולריות רבה, פרסים רבים וחשובים – ביניהם פרס האוסקר לשם כבוד שקיבל וולט בדמוי פסל אחד גדול ושבעה פסלונים קטנים. הוא מדורג כאחד מהסרטים האמריקאים המשפיעים ביותר בכל הזמנים וברשימת סרטי האנימציה הוא בטופ של הטופ. שלגיה גם זכתה בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, ואפשר לחשוב שהיא זכתה בכל הקופה, הלא כן? אז האמת היא שלא. מאחורי הקלעים של שלגיה ושבעת הגמדים הם הרבה יותר אפרוריים ביחס להצלחה של הסרט. השחקנית שדיבבה את שלגיה, אדריאנה קסלוטי (שנבחרה בקפידה על ידי וולט דיסני בעצמו), הוחתמה בחוזה קשוח שאסר עליה לדבב סרטים אחרים – לעולם! היא גם הרוויחה על התפקיד פחות מאלף דולר; היא לא קיבלה קרדיט, ולא הוזמנה לא לבכורה של הסרט ולא לטקס האוסקר! ואם זה לא מספיק, באולפנים אסרו עליה להתראיין ודמותה של שלגיה צריכה הייתה להישאר מושלמת ומצוירת כפי שהיא.
למרות ההצלחה המסחרית שלו, הסרט מקבל בשנים האחרונות ביקורות חריפות על הצגת הדמויות הנשיות בו. מחד, דמות מוחלשת שחיה תחת גורל אכזר עם אמה החורגת, עליה היא מאיימת, איך לא? עם יופייה המדהים. גופה כשל רקדנית, וכך היא מתזזת לה ביער, נסה על נפשה – עד שפוגשת בשבעה גברים. היא מבשלת להם, מנקה ואופה, דואגת כאימא מסורה. אבל בואו לא נשכח את חלומה האמתי, והוא לפגוש באביר על הסוס הלבן שיציל אותה מעולמה הקשה. מאידך יש לנו את האם החורגת של שלגיה, שכמו בסרטים רבים היא מוצגת כמכשפה הרוצה לקחת את חיה של הנערה הצעירה. כששלגיה נופלת לתרדמת נצח, ממנה תוכל להתעורר – נכון מאד – רק באמצעות נשיקת אהבה אמתית.
באולפני דיסני המשיכו בקו הקלאסי הזה עד תקופת הרנסנס של דיסני, שהחלה בסוף שנות השמונים. תדמית האישה החלה להשתנות, וראינו קו של נשים חזקות כמו פוקהונטס ומולאן (שגם עליהן יש לא מעט ביקורת), אבל אז – בשנות ה-2000 הגיעה אלינו אלסה – זו שעתידה להיות המלכה של ממלכת ארנדל – וגם הופכת לכזאת.
כוחותיה מרשימים אך מוליכים אותה שולל. כאישה חזקה היא נאבקת בעצמה וביכולת שלה לאהוב, היא סולדת מהמושג שבאולפני דיסני כל כך אוהבים "אהבה ממבט ראשון" ומוכיחה שמעשה אמתי של אהבה הוא לאו דווקא אותה נשיקה – אלא גם מעשה אצילי בין אחיות. ולמרות ששלגיה היא הנסיכה הראשונה, שרבים קראו לה "הטובה והמוצלחת ביותר" – בעיני רבים אלסה מסמנת כוח ועצמה נשיים ששלגיה יכולה רק לחלום עליהם.
ובכן, לא קל להיות נסיכת דיסני. כל המבטים עלייך ואת תמיד תספגי ביקורת, אבל נאחל יום הולדת חורפי שמח.
היום לפני 55 שנה (23.12.1966):
הקרנת הבכורה של המערבון "הטוב,הרע והמכוער" באיטליה.
שנות השישים, עם היחלשותה של התרבות השמרנית בארה"ב, נעלמו סרטי המערבונים ממרכז העשייה הקולנועית. בשנות השבעים שב והופיע תת-ז'אנר בשם "מערבוני ספגטי" (משום שהופקו ע"י אולפני קולנוע איטלקיים). "מערבוני הספגטי" זכו להצלחה רבה והידוע שבהם היה: "הטוב הרע והמכוער" (1966).
ב-1963 הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה החל לביים טרילוגיית מערבוני ספגטי שנקראה "האיש ללא שם". לאחר שהציע את התפקיד הראשי לכמה שחקנים, ובהם ג'יימס קובורן וצ'ארלס ברונסון, ונענה בשלילה - החליט ללהק את איסטווד, שנחשב לבחירה זולה ונועזת. שלושת הסרטים - "בעבור חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער" - יצאו שנה אחר שנה בין 1964 ל־1966 והעניקו לאיסטווד את תואר הקאובוי האמריקני האולטימטיבי, שדבק בו מאז. הם גם הפכו אותו לכוכב בינלאומי.
שלושת מערבוני הספגטי הקלאסיים שאיסטווד עשה עם הגאון האיטלקי סרג'יו לאונה הפכו אותו כאמור לכוכב בינלאומי, אך "הטוב, הרע והמכוער" היה ונותר הגדול מכולם. בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב שלושה פורעי חוק - המגולמים בידי איסטווד, לי ואן־קליף ואלי וולך - עושים את דרכם אל עבר מטמון שהוחבא בבית קברות נידח. הדמויות האייקוניות, הרפליקות הנצחיות, המוסיקה של אניו מוריקונה, הקלוז־אפים על העיניים. לאונה מגיש כאן מערבון אופראי רחב יריעה שעדיין קונה לו מעריצים חדשים, אף על פי שעברו יותר מחמישים שנה מאז שיצא לאור, איסטווד מעולם לא היה יותר קול.
בסרטיו עם ליאונה ביטאה הדמות (הטוב) שגילם איסטווד אמביוולנטיות מוסרית - מחד, השאיפה לצדק, ומאידך - השימוש באלימות כדי לממש צדק זה. ככל שהקריירה של איסטווד התקדמה, הבליט איסטווד יותר ויותר את השניות הזו ושיחק עימה - מודע לעוצמה שגלומה בו ובדמותו, כמו גם למחיר שיש בעוצמה הזו.
ניתן להסיק ש"הטוב, הרע והמכוער" הן שלוש מידות שבהן ניתן למדוד אדם - שלושת קטבי המוסר. ומכיוון שדבר אינו מוחלט, מוסריותו של כל אדם משייטת בתוך משולש זה ונוטה לכאן ולכאן על-פי הנסיבות.
ליאונה מציג עולם אכזר ובוגדני שבו שום דבר אינו מוחלט.
וכפי שאמר טוקו (אלי וולך): "When you have to shoot, shoot. Don't talk".
הקרנת הבכורה של המערבון "הטוב,הרע והמכוער" באיטליה.
שנות השישים, עם היחלשותה של התרבות השמרנית בארה"ב, נעלמו סרטי המערבונים ממרכז העשייה הקולנועית. בשנות השבעים שב והופיע תת-ז'אנר בשם "מערבוני ספגטי" (משום שהופקו ע"י אולפני קולנוע איטלקיים). "מערבוני הספגטי" זכו להצלחה רבה והידוע שבהם היה: "הטוב הרע והמכוער" (1966).
ב-1963 הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה החל לביים טרילוגיית מערבוני ספגטי שנקראה "האיש ללא שם". לאחר שהציע את התפקיד הראשי לכמה שחקנים, ובהם ג'יימס קובורן וצ'ארלס ברונסון, ונענה בשלילה - החליט ללהק את איסטווד, שנחשב לבחירה זולה ונועזת. שלושת הסרטים - "בעבור חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער" - יצאו שנה אחר שנה בין 1964 ל־1966 והעניקו לאיסטווד את תואר הקאובוי האמריקני האולטימטיבי, שדבק בו מאז. הם גם הפכו אותו לכוכב בינלאומי.
שלושת מערבוני הספגטי הקלאסיים שאיסטווד עשה עם הגאון האיטלקי סרג'יו לאונה הפכו אותו כאמור לכוכב בינלאומי, אך "הטוב, הרע והמכוער" היה ונותר הגדול מכולם. בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב שלושה פורעי חוק - המגולמים בידי איסטווד, לי ואן־קליף ואלי וולך - עושים את דרכם אל עבר מטמון שהוחבא בבית קברות נידח. הדמויות האייקוניות, הרפליקות הנצחיות, המוסיקה של אניו מוריקונה, הקלוז־אפים על העיניים. לאונה מגיש כאן מערבון אופראי רחב יריעה שעדיין קונה לו מעריצים חדשים, אף על פי שעברו יותר מחמישים שנה מאז שיצא לאור, איסטווד מעולם לא היה יותר קול.
בסרטיו עם ליאונה ביטאה הדמות (הטוב) שגילם איסטווד אמביוולנטיות מוסרית - מחד, השאיפה לצדק, ומאידך - השימוש באלימות כדי לממש צדק זה. ככל שהקריירה של איסטווד התקדמה, הבליט איסטווד יותר ויותר את השניות הזו ושיחק עימה - מודע לעוצמה שגלומה בו ובדמותו, כמו גם למחיר שיש בעוצמה הזו.
ניתן להסיק ש"הטוב, הרע והמכוער" הן שלוש מידות שבהן ניתן למדוד אדם - שלושת קטבי המוסר. ומכיוון שדבר אינו מוחלט, מוסריותו של כל אדם משייטת בתוך משולש זה ונוטה לכאן ולכאן על-פי הנסיבות.
ליאונה מציג עולם אכזר ובוגדני שבו שום דבר אינו מוחלט.
וכפי שאמר טוקו (אלי וולך): "When you have to shoot, shoot. Don't talk".
היום לפני 84 שנה (31.12.1937):
יום הולדתו של סר אנטוני הופקינס.
הופקינס נולד בווילס. בגיל 15 פגש הופקינס את השחקן ריצ'רד ברטון, ובהשראתו נרשם למכללה הוולשית המלכותית למוסיקה ודרמה. בשנת 1957 הופקינס התגייס לצבא הבריטי, ולאחר מכן עבר ללונדון על מנת ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות ודרמה. לאחר מספר שנים בתיאטרון, הוזמן הופקינס על ידי סר לורנס אוליבייה להצטרף לתיאטרון המלכותי, ולהיות מחליפו.
ב-1967 התחיל הופקינס להופיע בטלוויזיה, וב-1968 השתתף הופקינס בסרט הקולנוע "אריה בחורף" עם פיטר אוטול וקתרין הפבורן. בשנות ה-70 הופקינס השתתף הן בהצגות והן בסרטים, וב-1976 זכה הופקינס באמי על תפקידו ב-"“The Lindbergh Kidnapping Case. הופקינס המשיך להופיע בקולנוע ובהפקות טלוויזיוניות, וזכה בפרסי אמי רבים.
ב-1991 השתתף הופקינס בסרט "שתיקת הכבשים", בתפקיד חניבעל לקטור. הופעתו הבלתי נשכחת, שארכה בסך הכל כ-17 דקות, זיכתה אותו באוסקר ופופולריות חסרת תקדים מבחינתו. הופקינס המשיך לשחק בסרטים, והיה מועמד לאוסקר על תפקידיו ב"שארית היום" (1993), "ניקסון" (1995), ו"אמיסטאד" (1997). הוא זכה שוב באוסקר השנה (2021) על תפקידו בסרט "האב".
ב-1993 זכה הופקינס בתואר אבירות של הממלכה הבריטית. בשנת 2000 התאזרח בארה"ב, ושם הוא מתגורר היום.
יום הולדתו של סר אנטוני הופקינס.
הופקינס נולד בווילס. בגיל 15 פגש הופקינס את השחקן ריצ'רד ברטון, ובהשראתו נרשם למכללה הוולשית המלכותית למוסיקה ודרמה. בשנת 1957 הופקינס התגייס לצבא הבריטי, ולאחר מכן עבר ללונדון על מנת ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות ודרמה. לאחר מספר שנים בתיאטרון, הוזמן הופקינס על ידי סר לורנס אוליבייה להצטרף לתיאטרון המלכותי, ולהיות מחליפו.
ב-1967 התחיל הופקינס להופיע בטלוויזיה, וב-1968 השתתף הופקינס בסרט הקולנוע "אריה בחורף" עם פיטר אוטול וקתרין הפבורן. בשנות ה-70 הופקינס השתתף הן בהצגות והן בסרטים, וב-1976 זכה הופקינס באמי על תפקידו ב-"“The Lindbergh Kidnapping Case. הופקינס המשיך להופיע בקולנוע ובהפקות טלוויזיוניות, וזכה בפרסי אמי רבים.
ב-1991 השתתף הופקינס בסרט "שתיקת הכבשים", בתפקיד חניבעל לקטור. הופעתו הבלתי נשכחת, שארכה בסך הכל כ-17 דקות, זיכתה אותו באוסקר ופופולריות חסרת תקדים מבחינתו. הופקינס המשיך לשחק בסרטים, והיה מועמד לאוסקר על תפקידיו ב"שארית היום" (1993), "ניקסון" (1995), ו"אמיסטאד" (1997). הוא זכה שוב באוסקר השנה (2021) על תפקידו בסרט "האב".
ב-1993 זכה הופקינס בתואר אבירות של הממלכה הבריטית. בשנת 2000 התאזרח בארה"ב, ושם הוא מתגורר היום.
היום לפני 115 שנה (06.01.1907)
פעילת זכויות האדם, הפסיכיאטרית והפמיניסטית – מריה מונטסורי – פותחת את ביה"ס הראשון לילדי מעמד הפועלים ברומא.
מאת: משי אייד
עוד מילדות שברה מריה מונטסורי את התבניות אליהן ניסו בכוח להכניס אותה כאישה החיה באיטליה של המאה ה-19. הוריה תמכו בה, והיא רכשה השכלה הודות לאמה, שהייתה ממובילות הרעיון של נשים משכילות; ולכן מונטסורי מצאה עצמה כבר בגיל 13 בבית הספר הטכנולוגי האיטלקי, מוקפת בנים במסדרונות, משום שנוכחותן של בנות עוד לא הייתה מקובלת במקצועות הטכנולוגיים. לימודיה שם וסקרנותה בהמשך, הובילו אותה להצטיין במקצועות המתמטיים, ומשם להנדסה, מדע ורפואה.
מונטסורי צלחה את לימודי הרפואה בפן האקדמי, אך מבחינה חברתית ספגה קשיים רבים בקמפוס של אוניברסיטת רומא, וכל זאת מפאת שהייתה אישה. עוינותם של המרצים והסטודנטים גברה, ואף פגעה בה לימודית, כשמנעו ממנה לנתח גופות עם שאר הכיתה (אין זה ראוי היה שאישה תהיה עם גברים בחדר עם גופות ערומות); ולכן עשתה את המאמצים הרבים להשלים את אשר החסירה, בביתה לבדה. בסוף התהליך הקשה והארוך, היא התמחתה ברפואת ילדים והפכה למומחית בנושא, מה שמוביל אותנו לפתיחת בית הספר הראשון שלה.
שיטותיה בתחום החינוך הראו סימני מצוינות ברחבי איטליה, לאחר שעבדה עם ילדים עם אוטיזם ופיגור שכלי, וזכו לכינוי "שיטת מונטסורי", כך שבמרוצת השנים הגיעה למסקנה כי שיטות העבודה שלה יכולות להתאים גם לילדים שאינם סובלים מפיגור או אוטיזם, אך לא היה בית ספר שכזה, שהסכים לה ליישם את רעיונותיה. אז שוב, למרות שהחברה הפנתה לה עורף, ב-1904 קיבלה את תואר הפרופסור, והייתה לאישה הראשונה באיטליה שזכתה לתואר הזה – ובנוסף, פתחה את בית הילדים הראשון לילדי מעמד הפועלים. זהו היה בית ספר סוציאלי, שיישם את שיטותיה לצד אווירה חינוכית, מיוחדת וחברתית.
מעבר לים שמעו על השיטות וההצלחה שלה באיטליה, וחיש מהר ב-1915 הוזמנה מריה על ידי, לא פחות, אלכסנדר בל ותומס אדיסון, לארצות הברית. שם שהתה כארבעה חודשים, לימדה כיתה בסן פרנסיסקו, ובה בעת מומחי חינוך רבים מרחבי ארה"ב יכלו לצפות בשיטתה, ללמוד ולכתוב את רישומיהם. כעשר שנים מאוחר יותר הוקם הארגון האמריקני על שמה, ושיטתה קיבלה הכרה רשמית בינלאומית (והגיעה אף למזרח, בזכות אחד מהמעברים של מונטסורי להודו, שם העבירה את משנתה ותורתה לאלפי נשים וגברים הודים).
מריה מונטסורי אכן הטביעה את חותמה בעולמנו, בדמות שיטות חינוך חדשות, חתירה לשלום ואחווה שדבקה בהם וספריה הרבים והמצוינים. היא הייתה מועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום והייתה לפמיניסטית בועטת, אישה פוליטית ובעיקר מפורצות הדרך הגדולות שידעו איטליה והעולם.
מונטסורי הלכה לעולמה ב-1952, בגיל 81.
פעילת זכויות האדם, הפסיכיאטרית והפמיניסטית – מריה מונטסורי – פותחת את ביה"ס הראשון לילדי מעמד הפועלים ברומא.
מאת: משי אייד
עוד מילדות שברה מריה מונטסורי את התבניות אליהן ניסו בכוח להכניס אותה כאישה החיה באיטליה של המאה ה-19. הוריה תמכו בה, והיא רכשה השכלה הודות לאמה, שהייתה ממובילות הרעיון של נשים משכילות; ולכן מונטסורי מצאה עצמה כבר בגיל 13 בבית הספר הטכנולוגי האיטלקי, מוקפת בנים במסדרונות, משום שנוכחותן של בנות עוד לא הייתה מקובלת במקצועות הטכנולוגיים. לימודיה שם וסקרנותה בהמשך, הובילו אותה להצטיין במקצועות המתמטיים, ומשם להנדסה, מדע ורפואה.
מונטסורי צלחה את לימודי הרפואה בפן האקדמי, אך מבחינה חברתית ספגה קשיים רבים בקמפוס של אוניברסיטת רומא, וכל זאת מפאת שהייתה אישה. עוינותם של המרצים והסטודנטים גברה, ואף פגעה בה לימודית, כשמנעו ממנה לנתח גופות עם שאר הכיתה (אין זה ראוי היה שאישה תהיה עם גברים בחדר עם גופות ערומות); ולכן עשתה את המאמצים הרבים להשלים את אשר החסירה, בביתה לבדה. בסוף התהליך הקשה והארוך, היא התמחתה ברפואת ילדים והפכה למומחית בנושא, מה שמוביל אותנו לפתיחת בית הספר הראשון שלה.
שיטותיה בתחום החינוך הראו סימני מצוינות ברחבי איטליה, לאחר שעבדה עם ילדים עם אוטיזם ופיגור שכלי, וזכו לכינוי "שיטת מונטסורי", כך שבמרוצת השנים הגיעה למסקנה כי שיטות העבודה שלה יכולות להתאים גם לילדים שאינם סובלים מפיגור או אוטיזם, אך לא היה בית ספר שכזה, שהסכים לה ליישם את רעיונותיה. אז שוב, למרות שהחברה הפנתה לה עורף, ב-1904 קיבלה את תואר הפרופסור, והייתה לאישה הראשונה באיטליה שזכתה לתואר הזה – ובנוסף, פתחה את בית הילדים הראשון לילדי מעמד הפועלים. זהו היה בית ספר סוציאלי, שיישם את שיטותיה לצד אווירה חינוכית, מיוחדת וחברתית.
מעבר לים שמעו על השיטות וההצלחה שלה באיטליה, וחיש מהר ב-1915 הוזמנה מריה על ידי, לא פחות, אלכסנדר בל ותומס אדיסון, לארצות הברית. שם שהתה כארבעה חודשים, לימדה כיתה בסן פרנסיסקו, ובה בעת מומחי חינוך רבים מרחבי ארה"ב יכלו לצפות בשיטתה, ללמוד ולכתוב את רישומיהם. כעשר שנים מאוחר יותר הוקם הארגון האמריקני על שמה, ושיטתה קיבלה הכרה רשמית בינלאומית (והגיעה אף למזרח, בזכות אחד מהמעברים של מונטסורי להודו, שם העבירה את משנתה ותורתה לאלפי נשים וגברים הודים).
מריה מונטסורי אכן הטביעה את חותמה בעולמנו, בדמות שיטות חינוך חדשות, חתירה לשלום ואחווה שדבקה בהם וספריה הרבים והמצוינים. היא הייתה מועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום והייתה לפמיניסטית בועטת, אישה פוליטית ובעיקר מפורצות הדרך הגדולות שידעו איטליה והעולם.
מונטסורי הלכה לעולמה ב-1952, בגיל 81.
היום לפני 610 שנה (06.01.1412):
יום הולדתה של ז'אן ד'ארק.
ב-1429 חוותה נערה כפרית חזיונות שקראו לה להציל את צרפת מהאנגלים. הכנסייה נעתרה לה, המלך עשה את דברה והצבא הלך אחריה. סיפורה של ילדה-לוחמת, שהפכה לגיבורה לאומית צרפתית ונשרפה בחיים בהיותה בת 19 בלבד.
צריך לא מעט דמיון כדי להבין כהלכה את הסיפור של ז'אן ד'ארק, הבתולה מאורליאן. לחזור אחורה במנהרת הזמן אל אירופה של חשכת ימי הביניים. לפידים מעשנים לתאורה, נרות עבים בכנסייה וריח שרפה קבוע מעל הכפרים הקטנים לאורכו של עמק הלואר. ימים של תפיסות עולם מיושנות וכוח רב בידי הכנסייה, ששלטה בכל חלקי העם ללא מצרים.
במאה ה-15 היה שרוי הכתר הצרפתי במאבק עם האנגלים על השליטה בצרפת - מערכה ארוכת שנים שהחלה כבר בימיו של ויליאם ה-1 "הכובש" והגיעה לשיאה במלחמת מאה השנה. כאשר מתו בשנת 1422 בזה אחר זה (בתוך כשלושה חודשים) הנרי ה-5, מלך אנגליה שהוכר כיורש העצר הצרפתי לאחר ניצחונו המוחץ באז'נקור, וגם מלך צרפת שרל ה-6, נותרה צרפת ללא יורש.
תומכיו של יורש העצר הצרפתי המודח מבית ולואה, שרל ה-7, מיהרו להכריז עליו כמלך הבא. בתגובה חידשו האנגלים את המלחמה לאחר מספר שנים של שקט, ותבעו לצרף את צרפת לממלכתו של המלך האנגלי, הנרי ה-6.
מצבה של צרפת תחת של שרל ה-7 היה בכי רע. בתוך שנים ספורות כבשו האנגלים שטחים נוספים בצרפת, ולמעשה שלטו ברובה של הממלכה, כולל בעיר רנס בה הוכתרו המלכים הצרפתיים.
ללא כסף וכמעט ללא חיילים, נדד יורש העצר הצרפתי כמה חודשים בין המחוזות שנותרו בשליטתו וכונה בלגלוג מלך בורז', על שם העיר שבה ישב לפעמים. רבים החלו להטיל ספק במוצאו המלכותי, ואף הוא עצמו החל לפקפק בכך.
כפרה של ז'אן ד'ארק שכן באזורי הקרבות שהתנהלו בין הצרפתים לבין האנגלים, ובנערותה חוותה את זוועות המלחמה.
במרס 1429 הופיעה ז'אן ד'ארק, בטירתו של יורש העצר.
על פי המסופר, זיהתה ז'אן ד'ארק מייד את שרל ה-7 שהסתתר בין אציליו, והבטיחה לו בשמם של המלאכים שדיברו אליה כי הוא יורש העצר החוקי של צרפת. לאחר שעמדה במבחניהם של אנשי הכמורה, האמין שרל ה-7, שהיה קתולי אדוק, בשליחותה האלוהית וציווה להעמיד לרשותה צבא קטן, אשר צורף לכוחות הצרפתים שהיו נצורים בעיר אורלאן.
ללא ניסיון צבאי, כשהיא עוטה שריון גברי דרבנה הנערה הצעירה את החיילים הצרפתים בקרב, והתרתה באנגלים לעזוב את צרפת. בתחילת מאי 1429 כבשו הצרפתים, בהשתתפותה הפעילה של ז'אן ד'ארק, את המצודות האנגליות הסמוכות לאורלאן והסירו את האיום על העיר.
ניצחון זה וניצחונות נוספים שבאו אחריו עוררו התלהבות בקרב הצרפתים ועודדו אותם לצאת נגד הכובש האנגלי, אשר נחשב עד אז לבלתי מנוצח.
ניצחונות אלה סללו את הדרך להכתרתו של שארל השביעי למלך בקתדרלה של ריימס. ד'ארק נשבתה כעבור זמן ונמכרה לאנגלים, נשפטה והורשעה. ב-1431 היא הועלתה על המוקד, והיא בת 19 בלבד.
במלחמת העולם השנייה הפכה ז'אן ד'ארק למקור השראה ללוחמי המחתרת האנטי-נאצים ולאנשי משטר וישי כאחד. דמותה עיטרה שורות של מוצרים, בהם ליקרים, גבינות, וגם מים מינרלים, וסיפורה מילא ספרים, סרטים, אופרות, מופעי בלט וספרי קומיקס, ואף משחק פלייסטיישן.
מקומה כפמיניסטית שנוי במחלוקת כבר זמן רב. פמיניסטיות צרפתיות מעולם לא ראו בה אחת מהן, בניגוד לחברותיהן האנגלו-סקסוניות, שבעיניהן גילמה את שחרור האישה מכבלי הנישואים והאמהות. במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק". אם היא לא אשמה בכלום, כפי שקבע האפיפיור, הרי שהיא אמרה אמת שקדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה מבורכת ב-1909 על ידי האפיפיור פיוס העשירי. ב-1920, כמעט 500 שנה לאחר מותה, הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר.
יום הולדתה של ז'אן ד'ארק.
ב-1429 חוותה נערה כפרית חזיונות שקראו לה להציל את צרפת מהאנגלים. הכנסייה נעתרה לה, המלך עשה את דברה והצבא הלך אחריה. סיפורה של ילדה-לוחמת, שהפכה לגיבורה לאומית צרפתית ונשרפה בחיים בהיותה בת 19 בלבד.
צריך לא מעט דמיון כדי להבין כהלכה את הסיפור של ז'אן ד'ארק, הבתולה מאורליאן. לחזור אחורה במנהרת הזמן אל אירופה של חשכת ימי הביניים. לפידים מעשנים לתאורה, נרות עבים בכנסייה וריח שרפה קבוע מעל הכפרים הקטנים לאורכו של עמק הלואר. ימים של תפיסות עולם מיושנות וכוח רב בידי הכנסייה, ששלטה בכל חלקי העם ללא מצרים.
במאה ה-15 היה שרוי הכתר הצרפתי במאבק עם האנגלים על השליטה בצרפת - מערכה ארוכת שנים שהחלה כבר בימיו של ויליאם ה-1 "הכובש" והגיעה לשיאה במלחמת מאה השנה. כאשר מתו בשנת 1422 בזה אחר זה (בתוך כשלושה חודשים) הנרי ה-5, מלך אנגליה שהוכר כיורש העצר הצרפתי לאחר ניצחונו המוחץ באז'נקור, וגם מלך צרפת שרל ה-6, נותרה צרפת ללא יורש.
תומכיו של יורש העצר הצרפתי המודח מבית ולואה, שרל ה-7, מיהרו להכריז עליו כמלך הבא. בתגובה חידשו האנגלים את המלחמה לאחר מספר שנים של שקט, ותבעו לצרף את צרפת לממלכתו של המלך האנגלי, הנרי ה-6.
מצבה של צרפת תחת של שרל ה-7 היה בכי רע. בתוך שנים ספורות כבשו האנגלים שטחים נוספים בצרפת, ולמעשה שלטו ברובה של הממלכה, כולל בעיר רנס בה הוכתרו המלכים הצרפתיים.
ללא כסף וכמעט ללא חיילים, נדד יורש העצר הצרפתי כמה חודשים בין המחוזות שנותרו בשליטתו וכונה בלגלוג מלך בורז', על שם העיר שבה ישב לפעמים. רבים החלו להטיל ספק במוצאו המלכותי, ואף הוא עצמו החל לפקפק בכך.
כפרה של ז'אן ד'ארק שכן באזורי הקרבות שהתנהלו בין הצרפתים לבין האנגלים, ובנערותה חוותה את זוועות המלחמה.
במרס 1429 הופיעה ז'אן ד'ארק, בטירתו של יורש העצר.
על פי המסופר, זיהתה ז'אן ד'ארק מייד את שרל ה-7 שהסתתר בין אציליו, והבטיחה לו בשמם של המלאכים שדיברו אליה כי הוא יורש העצר החוקי של צרפת. לאחר שעמדה במבחניהם של אנשי הכמורה, האמין שרל ה-7, שהיה קתולי אדוק, בשליחותה האלוהית וציווה להעמיד לרשותה צבא קטן, אשר צורף לכוחות הצרפתים שהיו נצורים בעיר אורלאן.
ללא ניסיון צבאי, כשהיא עוטה שריון גברי דרבנה הנערה הצעירה את החיילים הצרפתים בקרב, והתרתה באנגלים לעזוב את צרפת. בתחילת מאי 1429 כבשו הצרפתים, בהשתתפותה הפעילה של ז'אן ד'ארק, את המצודות האנגליות הסמוכות לאורלאן והסירו את האיום על העיר.
ניצחון זה וניצחונות נוספים שבאו אחריו עוררו התלהבות בקרב הצרפתים ועודדו אותם לצאת נגד הכובש האנגלי, אשר נחשב עד אז לבלתי מנוצח.
ניצחונות אלה סללו את הדרך להכתרתו של שארל השביעי למלך בקתדרלה של ריימס. ד'ארק נשבתה כעבור זמן ונמכרה לאנגלים, נשפטה והורשעה. ב-1431 היא הועלתה על המוקד, והיא בת 19 בלבד.
במלחמת העולם השנייה הפכה ז'אן ד'ארק למקור השראה ללוחמי המחתרת האנטי-נאצים ולאנשי משטר וישי כאחד. דמותה עיטרה שורות של מוצרים, בהם ליקרים, גבינות, וגם מים מינרלים, וסיפורה מילא ספרים, סרטים, אופרות, מופעי בלט וספרי קומיקס, ואף משחק פלייסטיישן.
מקומה כפמיניסטית שנוי במחלוקת כבר זמן רב. פמיניסטיות צרפתיות מעולם לא ראו בה אחת מהן, בניגוד לחברותיהן האנגלו-סקסוניות, שבעיניהן גילמה את שחרור האישה מכבלי הנישואים והאמהות. במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק". אם היא לא אשמה בכלום, כפי שקבע האפיפיור, הרי שהיא אמרה אמת שקדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה מבורכת ב-1909 על ידי האפיפיור פיוס העשירי. ב-1920, כמעט 500 שנה לאחר מותה, הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר.
היום לפני 25 שנה (09.01.1997):
התמונה הראשונה שצולמה בטלפון סלולרי.
בימינו אנו יכולים לשתף תמונות שצילמנו בטלפון תוך שניות, ואנו לוקחים זאת כמובן מאליו. אבל לפני 25 שנה, מהנדס בשם פיליפ קאהן היה צריך לבצע חתיכת אלתור כדי שזה יהיה אפשרי.
קאהן, שהיה בין המייסדים של חברת התוכנה בורלנד, אלתר את טלפון המצלמה הראשון תוך כדי שאשתו סובלת מצירי לידה. "רציתי לחלוק את התמונות של התינוקת עם המשפחה והחברים", הוא אמר, "לא הייתה כל דרך קלה לעשות את זה".
אז בעת שחיכה במחלקת היולדות, הוא כתב תוכנה בסיסית על המחשב הנייד ושלח את חברו לחנות האלקטרוניקה לקנות מלחם חשמלי, קבלים ורכיבים נוספים הדרושים שיאפשרו לו להלחים את המצלמה הדיגיטלית לטלפון הסלולרי. כשבתו (סופי) נולדה, הוא כבר היה מסוגל לשלוח את התמונה שלה על גבי החיבור הסלולרי למכרים ברחבי העולם.
בשנת 2016 מגזין TIME כלל את התמונה הראשונה של בתו של קאהן בין מאה התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים.
התמונה הראשונה שצולמה בטלפון סלולרי.
בימינו אנו יכולים לשתף תמונות שצילמנו בטלפון תוך שניות, ואנו לוקחים זאת כמובן מאליו. אבל לפני 25 שנה, מהנדס בשם פיליפ קאהן היה צריך לבצע חתיכת אלתור כדי שזה יהיה אפשרי.
קאהן, שהיה בין המייסדים של חברת התוכנה בורלנד, אלתר את טלפון המצלמה הראשון תוך כדי שאשתו סובלת מצירי לידה. "רציתי לחלוק את התמונות של התינוקת עם המשפחה והחברים", הוא אמר, "לא הייתה כל דרך קלה לעשות את זה".
אז בעת שחיכה במחלקת היולדות, הוא כתב תוכנה בסיסית על המחשב הנייד ושלח את חברו לחנות האלקטרוניקה לקנות מלחם חשמלי, קבלים ורכיבים נוספים הדרושים שיאפשרו לו להלחים את המצלמה הדיגיטלית לטלפון הסלולרי. כשבתו (סופי) נולדה, הוא כבר היה מסוגל לשלוח את התמונה שלה על גבי החיבור הסלולרי למכרים ברחבי העולם.
בשנת 2016 מגזין TIME כלל את התמונה הראשונה של בתו של קאהן בין מאה התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים.