היום לפני 80 שנה (25.01.1942):
סטפן צוייג מסיים את ספרו "העולם של אתמול".
ב-22 בפברואר 1942, כשגרמניה הנאצית הייתה בשיא כיבושיה באירופה ובצפון אפריקה, שם קץ לחייו שטפן צוייג, מהסופרים הבולטים בעולם באותה עת. צוייג השאיר אחריו מכתב שמבכה את "חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה", את כתב היד הסופי של ספרו המוכר ביותר כנראה, "העולם של אתמול".
בספר משחזר צוויג את חיי התרבות של אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים ואת הזעזוע האדיר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בעטו הנפלא הוא פורש את היריעה הרחבה של אירופה ששקעה ואיננה עוד, וקשת של אישים אשר גילמו את חיי הרוח והתרבות שלה, בהם הרצל, פרויד, תומס מאן, ג´יימס ג´ויס וארטורו טוסקניני.
'העולם של אתמול' הוא משל לטרגדיה של אנשי הרוח היהודים־גרמנים במאה העשרים - טרגדיה של אזרח העולם שנאלץ לחיות כיהודי נודד נצחי. את צוואתו סיים צוויג במילים: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
צוייג כתב סיפורים על נושאים יהודיים, ביניהם "המנורה הגנוזה" (1937). לפרסום עולמי זכה בסדרת הביוגרפיות שכתב מתוך פרשנות פסיכולוגית על דמויות היסטוריות וספרותיות, כגון מרי אנטואנט (1932), מרי סטיוארט (1935) וארסמוס (1935).
סטפן צוייג מסיים את ספרו "העולם של אתמול".
ב-22 בפברואר 1942, כשגרמניה הנאצית הייתה בשיא כיבושיה באירופה ובצפון אפריקה, שם קץ לחייו שטפן צוייג, מהסופרים הבולטים בעולם באותה עת. צוייג השאיר אחריו מכתב שמבכה את "חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה", את כתב היד הסופי של ספרו המוכר ביותר כנראה, "העולם של אתמול".
בספר משחזר צוויג את חיי התרבות של אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים ואת הזעזוע האדיר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בעטו הנפלא הוא פורש את היריעה הרחבה של אירופה ששקעה ואיננה עוד, וקשת של אישים אשר גילמו את חיי הרוח והתרבות שלה, בהם הרצל, פרויד, תומס מאן, ג´יימס ג´ויס וארטורו טוסקניני.
'העולם של אתמול' הוא משל לטרגדיה של אנשי הרוח היהודים־גרמנים במאה העשרים - טרגדיה של אזרח העולם שנאלץ לחיות כיהודי נודד נצחי. את צוואתו סיים צוויג במילים: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
צוייג כתב סיפורים על נושאים יהודיים, ביניהם "המנורה הגנוזה" (1937). לפרסום עולמי זכה בסדרת הביוגרפיות שכתב מתוך פרשנות פסיכולוגית על דמויות היסטוריות וספרותיות, כגון מרי אנטואנט (1932), מרי סטיוארט (1935) וארסמוס (1935).
היום לפני 54 שנה (25.01.1968):
הצוללת אח"י דקר מוסרת את מיקומה, זאת הפעם האחרונה שתיצור קשר.
אח"י דקר נעלמה בזמן שעשתה את דרכה מבריטניה לישראל. דיווח המיקום האחרון התקבל ממנה מדרום לכרתים אך למרות זאת ועל אף חיפושים נרחבים אחריה, היא הוכרזה כאבודה.
רק ב-1999, 31 שנה אחרי שנעלמה, נמצאו שרידה של הדקר בקרקעית הים, בעומק שלושה קילומטרים ובמרחק 485 ק"מ מיעדה - חיפה.
ב-1964 נרכשו מחיל הים הבריטי 3 צוללות מדגם T, שנבנו בשלהי מלחמת העולם השנייה אך עברו בשנות ה-50 השבחה. לאחרת תקופה של שיפוצים ואימונים נשלחו הצוללות לישראל.
הצוללת הראשונה, אח"י "לוויתן", הפליגה בחופזה לישראל ב"תקופת ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים, והגיע יום אחד לאחר סיום המלחמה. ב-9 בינואר 1968 יצאה הצוללת השנייה, אח"י "דקר", אל עבר ישראל כשעל סיפונה היו 69 אנשי צוות. בחצות ה-25 בינואר שידרה הצוללת את מיקומה בפעם האחרונה. לאחר שלא נוצר קשר עם אנשי הצוות במשך יום שלם הוכרז מצב חירום והחלו חיפושים אחר הצוללת. ב-4 בפברואר הופסקו החיפושים וחודש לאחר מכן הודיע רשמית ממשלת ישראל כי הצוללת אבדה, על כל צוותה. הצוללת השלישית, אח"י "דולפין", עגנה בחיפה בסוף ינואר 1968. רכישת צוללת השלישית מדגם זה היתה בגדר סוד באותם ימים וכניסתה לנמל עוררה שמועות בקרבי רבים מתושבי ישראל כאילו מדובר ב"דקר" האבודה.
בתמונה:
הצוללות אח"י דקר לפני יציאתה לישראל.
הצוללת אח"י דקר מוסרת את מיקומה, זאת הפעם האחרונה שתיצור קשר.
אח"י דקר נעלמה בזמן שעשתה את דרכה מבריטניה לישראל. דיווח המיקום האחרון התקבל ממנה מדרום לכרתים אך למרות זאת ועל אף חיפושים נרחבים אחריה, היא הוכרזה כאבודה.
רק ב-1999, 31 שנה אחרי שנעלמה, נמצאו שרידה של הדקר בקרקעית הים, בעומק שלושה קילומטרים ובמרחק 485 ק"מ מיעדה - חיפה.
ב-1964 נרכשו מחיל הים הבריטי 3 צוללות מדגם T, שנבנו בשלהי מלחמת העולם השנייה אך עברו בשנות ה-50 השבחה. לאחרת תקופה של שיפוצים ואימונים נשלחו הצוללות לישראל.
הצוללת הראשונה, אח"י "לוויתן", הפליגה בחופזה לישראל ב"תקופת ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים, והגיע יום אחד לאחר סיום המלחמה. ב-9 בינואר 1968 יצאה הצוללת השנייה, אח"י "דקר", אל עבר ישראל כשעל סיפונה היו 69 אנשי צוות. בחצות ה-25 בינואר שידרה הצוללת את מיקומה בפעם האחרונה. לאחר שלא נוצר קשר עם אנשי הצוות במשך יום שלם הוכרז מצב חירום והחלו חיפושים אחר הצוללת. ב-4 בפברואר הופסקו החיפושים וחודש לאחר מכן הודיע רשמית ממשלת ישראל כי הצוללת אבדה, על כל צוותה. הצוללת השלישית, אח"י "דולפין", עגנה בחיפה בסוף ינואר 1968. רכישת צוללת השלישית מדגם זה היתה בגדר סוד באותם ימים וכניסתה לנמל עוררה שמועות בקרבי רבים מתושבי ישראל כאילו מדובר ב"דקר" האבודה.
בתמונה:
הצוללות אח"י דקר לפני יציאתה לישראל.
היום לפני 225 שנה (31.01.1797):
יום הולדתו של המלחין פרנץ שוברט.
במהלך חייו הקצרים והאומללים, שוברט לא נחל הצלחה מסחרית. בצעירותו נדבק במחלת מין ומאז ועד סוף חייו (הלך לעולמו בגיל 31) חי בצלה ובעוני רב. שלא כמו המלחינים הגדולים שהעריץ, מוצרט, היידן ובטהובן, לשוברט לא היה פטרון עשיר שתמך בו או הזמין ממנו יצירות, ויצירותיו כמעט ולא בוצעו לקהל הרחב בימי חייו.
במרכז יצירתו של שוברט - מכלול של יותר מ-600 שירים לקול ולפסנתר, שחיבר לפואמות של משוררים רבים בני דורו, בהם גתה, רלשטאב, שובארט, ריקרט והיינה. בשירים אלה חרג מן המסגרת המקובלת של השיר הקלאסי, על פי האסתטיקה של גתה שהבחינה בקפדנות בין המלים לבין המוסיקה כמסגרת משקלית וצורנית לטקסט.
שוברט הירבה לחבר יצירות קצרות לפסנתר, הן בצורת ריקוד מעודן (ולסים, מנואטים) והן בגישה רומנטית של הבעת הלכי רוח ואווירה בצורות זעירות ומצומצמות, כגון הסדרה של "רגעים מוסיקליים". בתחום הצורות הסימפוניות הגדולות הוא התייחס לבטהובן בהערצה רבה. בסימפוניות ובסונטות שימר אמנם שוברט את הצורה הקלאסית הגדולה שפיתח לודוויג ון בטהובן, אך הוא הדגיש בה את תפקיד המלודיה והרחיב את החומר ההרמוני כאמצעי להעשרת ההבעה והגיוון המלודי.
יום הולדתו של המלחין פרנץ שוברט.
במהלך חייו הקצרים והאומללים, שוברט לא נחל הצלחה מסחרית. בצעירותו נדבק במחלת מין ומאז ועד סוף חייו (הלך לעולמו בגיל 31) חי בצלה ובעוני רב. שלא כמו המלחינים הגדולים שהעריץ, מוצרט, היידן ובטהובן, לשוברט לא היה פטרון עשיר שתמך בו או הזמין ממנו יצירות, ויצירותיו כמעט ולא בוצעו לקהל הרחב בימי חייו.
במרכז יצירתו של שוברט - מכלול של יותר מ-600 שירים לקול ולפסנתר, שחיבר לפואמות של משוררים רבים בני דורו, בהם גתה, רלשטאב, שובארט, ריקרט והיינה. בשירים אלה חרג מן המסגרת המקובלת של השיר הקלאסי, על פי האסתטיקה של גתה שהבחינה בקפדנות בין המלים לבין המוסיקה כמסגרת משקלית וצורנית לטקסט.
שוברט הירבה לחבר יצירות קצרות לפסנתר, הן בצורת ריקוד מעודן (ולסים, מנואטים) והן בגישה רומנטית של הבעת הלכי רוח ואווירה בצורות זעירות ומצומצמות, כגון הסדרה של "רגעים מוסיקליים". בתחום הצורות הסימפוניות הגדולות הוא התייחס לבטהובן בהערצה רבה. בסימפוניות ובסונטות שימר אמנם שוברט את הצורה הקלאסית הגדולה שפיתח לודוויג ון בטהובן, אך הוא הדגיש בה את תפקיד המלודיה והרחיב את החומר ההרמוני כאמצעי להעשרת ההבעה והגיוון המלודי.
היום לפני 70 שנה (06.02.1952):
אליזבת השנייה מלכת אנגליה.
במחצית הראשונה של המאה העשרים, מאז מותה של ויקטוריה ב-1901 ועד מותו של המלך ג'ורג' השישי ב-1952, לא פחות מארבעה מונרכים התחלפו על כס המלוכה הבריטי. במחצית השנייה של המאה ה 20 וכמעט רבע מהמאה ה 21 ידעה בריטניה מונרכית אחת בלבד, הלא היא אליזבת השנייה.
המלך ג'ורג' השישי, מת בשנתו ב-6 בפברואר 1952, והוא בן 56 בלבד. חודשים ספורים קודם לכן עבר ניתוח בריאותיו. בתו אליזבת קיבלה את הבשורה בעודה בקניה. בטקס ההכתרה שנערך אחרי יותר משנה
הארכיבישוף מקאנטרבורי, עטוף גלימתו מאריג זהב, הרים את כתר הזהב של אנגליה, ונתן אותו ביראת כבוד על ראשה הברונטי, כדמות נערה צעירה, שישבה עטופה גלימות זהב על כסא ההכתרה העשוי מעץ, בן 600 שנה. בשנתה ה-27 הוכתרה אליזאבת מארי אלכסנדרה מווינדסור למלכת חבר העמים הבריטי. לא הרחק מן המלכה עמד אחד מגדולי האנגלים בכל הדורות, הלא הוא סר ווינסטון צ'רצ'יל. בעיניו עמדו דמעות, כאשר בקול חנוק מהתרגשות פתח בקריאה לחיי המלכה הצעירה, שהכירה מיום הוולדה, וששרת את אביה, את סבה (ג'ורג' החמישי) ואת אבי סבה (אדוארד השביעי).
אליזבת השנייה מלכת אנגליה.
במחצית הראשונה של המאה העשרים, מאז מותה של ויקטוריה ב-1901 ועד מותו של המלך ג'ורג' השישי ב-1952, לא פחות מארבעה מונרכים התחלפו על כס המלוכה הבריטי. במחצית השנייה של המאה ה 20 וכמעט רבע מהמאה ה 21 ידעה בריטניה מונרכית אחת בלבד, הלא היא אליזבת השנייה.
המלך ג'ורג' השישי, מת בשנתו ב-6 בפברואר 1952, והוא בן 56 בלבד. חודשים ספורים קודם לכן עבר ניתוח בריאותיו. בתו אליזבת קיבלה את הבשורה בעודה בקניה. בטקס ההכתרה שנערך אחרי יותר משנה
הארכיבישוף מקאנטרבורי, עטוף גלימתו מאריג זהב, הרים את כתר הזהב של אנגליה, ונתן אותו ביראת כבוד על ראשה הברונטי, כדמות נערה צעירה, שישבה עטופה גלימות זהב על כסא ההכתרה העשוי מעץ, בן 600 שנה. בשנתה ה-27 הוכתרה אליזאבת מארי אלכסנדרה מווינדסור למלכת חבר העמים הבריטי. לא הרחק מן המלכה עמד אחד מגדולי האנגלים בכל הדורות, הלא הוא סר ווינסטון צ'רצ'יל. בעיניו עמדו דמעות, כאשר בקול חנוק מהתרגשות פתח בקריאה לחיי המלכה הצעירה, שהכירה מיום הוולדה, וששרת את אביה, את סבה (ג'ורג' החמישי) ואת אבי סבה (אדוארד השביעי).
היום לפני 210 שנה (07.02.1812):
יום הולדתו של הסופר צ'ארלס דיקנס
מעטים הם הסופרים האנגלים שהיו פופולריים כמו צ'ארלס דיקנס.
חיים לא קלים עברו על צ'ארלס דיקנס, בגיל 12 עקב קשיים כלכליים נאלץ להיפרד ממשפחתו והחל לעבוד לפרנסתו.
הילדות המבלבלת והקשה שהחלה כילדות רגילה, והמשיכה כילד עובד בתנאים מחפירים היוו את הבסיס לרבות מיצירותיו של אחד מהסופרים הגדולים בעולם.
חייהם של רבים מהגיבורים שתיאר דיקנס לימים, בהם אוליבר טוויסט ודייוויד קופרפילד, מבוססים על חוויותיו מהתקופה הזאת. דיקנס הציג עולם אפל, אכזר ומר, נטול חסד, ובו תנאי העבודה נוראים, שעות העבודה ארוכות, השכר זעום, הניצול בכל.
ב-1837 פרסם את החלק הראשון מתוך 19 של יצירתו "מועדון הפיקוויקים" תחת שם העת "בוז".
יצירה זו הקנתה לו את פרסומו ומשם הדרך למעלה הייתה סלולה.
לאחר מכן פרסם שתיים מיצירותיו הנודעות "אוליבר טוויסט" ו"ניקולס ניקלבי" – אשר פורסמו תחילה בהמשכים בירחונים.
החלטתו הגאונית של דיקנס לפרסם את הסיפורים בהמשכים, בירחונים שמחירם שווה לכל נפש (בערך 2 שילינג), הפכה את הספרות לנגישה לכל. עד אז היו ספרים עניינם של בני המעמדות הגבוהים בלבד; דיקנס שינה את החוקים. מעתה לא רק עשירים יקראו ספרים.
הראשון בסדרת הרומנים הגדולים שלו היה "דיוויד קופרפילד" שפורסם ב-1850, רומן ריאליסטי, אוטוביוגרפי בחלקו, שאחת מדמויותיו, מר מיקאובר, מבוססת על דמותו של אביו. אח"כ פורסמו "הבית העגמומי" (1853), "זמנים קשים" (1854) - על תחלואי החברה האנגלית התועלתנית והמתועשת, "דוריט הקטנה" (1857) - ספר המעוצב בקפדנות והעוסק בכוחו ההרסני של הכסף, "בין שתי ערים" (1859) - רומן היסטורי שעניינו המהפכה הצרפתית, ושני הרומנים החשובים "תקוות גדולות" (1861) ו"הידיד הנאמן" (1865), העוסקים בבעיות הזהות של האדם בחברה המודרנית.
אע"פ שספריו של דיקנס הם פרי ניסיון חייו, ניכר בהם דמיונו העשיר, בצד ביקורת חברתית נוקבת ומפוכחת. בספריו הצליח דיקנס לתאר את העיר לונדון מכל ההיבטים האפשריים ולהעביר לקורא את תחושת החיים בה. רוב ספריו החשובים תורגמו לעברית.
יום הולדתו של הסופר צ'ארלס דיקנס
מעטים הם הסופרים האנגלים שהיו פופולריים כמו צ'ארלס דיקנס.
חיים לא קלים עברו על צ'ארלס דיקנס, בגיל 12 עקב קשיים כלכליים נאלץ להיפרד ממשפחתו והחל לעבוד לפרנסתו.
הילדות המבלבלת והקשה שהחלה כילדות רגילה, והמשיכה כילד עובד בתנאים מחפירים היוו את הבסיס לרבות מיצירותיו של אחד מהסופרים הגדולים בעולם.
חייהם של רבים מהגיבורים שתיאר דיקנס לימים, בהם אוליבר טוויסט ודייוויד קופרפילד, מבוססים על חוויותיו מהתקופה הזאת. דיקנס הציג עולם אפל, אכזר ומר, נטול חסד, ובו תנאי העבודה נוראים, שעות העבודה ארוכות, השכר זעום, הניצול בכל.
ב-1837 פרסם את החלק הראשון מתוך 19 של יצירתו "מועדון הפיקוויקים" תחת שם העת "בוז".
יצירה זו הקנתה לו את פרסומו ומשם הדרך למעלה הייתה סלולה.
לאחר מכן פרסם שתיים מיצירותיו הנודעות "אוליבר טוויסט" ו"ניקולס ניקלבי" – אשר פורסמו תחילה בהמשכים בירחונים.
החלטתו הגאונית של דיקנס לפרסם את הסיפורים בהמשכים, בירחונים שמחירם שווה לכל נפש (בערך 2 שילינג), הפכה את הספרות לנגישה לכל. עד אז היו ספרים עניינם של בני המעמדות הגבוהים בלבד; דיקנס שינה את החוקים. מעתה לא רק עשירים יקראו ספרים.
הראשון בסדרת הרומנים הגדולים שלו היה "דיוויד קופרפילד" שפורסם ב-1850, רומן ריאליסטי, אוטוביוגרפי בחלקו, שאחת מדמויותיו, מר מיקאובר, מבוססת על דמותו של אביו. אח"כ פורסמו "הבית העגמומי" (1853), "זמנים קשים" (1854) - על תחלואי החברה האנגלית התועלתנית והמתועשת, "דוריט הקטנה" (1857) - ספר המעוצב בקפדנות והעוסק בכוחו ההרסני של הכסף, "בין שתי ערים" (1859) - רומן היסטורי שעניינו המהפכה הצרפתית, ושני הרומנים החשובים "תקוות גדולות" (1861) ו"הידיד הנאמן" (1865), העוסקים בבעיות הזהות של האדם בחברה המודרנית.
אע"פ שספריו של דיקנס הם פרי ניסיון חייו, ניכר בהם דמיונו העשיר, בצד ביקורת חברתית נוקבת ומפוכחת. בספריו הצליח דיקנס לתאר את העיר לונדון מכל ההיבטים האפשריים ולהעביר לקורא את תחושת החיים בה. רוב ספריו החשובים תורגמו לעברית.
היום לפני 185 שנה (10.02.1837):
מת מפצעיו המשורר אלכסנדר פושקין.
פושקין היה המשורר הרוסי הראשון בבני דורו שהתפרנס מפעילות ספרותית, אך על אף ששילמו לו יפה על שירתו, מעולם לא הצליחה משכורתו לכסות את אורח החיים הבזבזני שלו. הוא סבר שכמשורר לאומי הוא ראוי לרמת חיים גבוהה כשל מלך. הימור היה אחד מתחביביו המועדפים ופעמים רבות הפסיד את כל הונו במשחקי קלפים.
באישיותו החברתית, נודע פושקין כאדם בעל לשון חדה כתער. יריביו פחדו ממנו בעיקר משום שנהג לשים אותם לקלס בשירים שכתב עליהם. היתה לו חיבה מיוחדת לבתי זונות והוא נהג להתפאר ברשימת כיבושיו הרומנטיים. מכלול יצירתו כלל גם שירים אירוטיים, וכך למשל כתב מחזור שירים שלם שהוא פרודיה אתאיסטית על סיפורה של מרים הקדושה. פושקין היה מאמין גדול בכוחו של הגורל ונושא זה היה אחד המרכזיים בכתיבתו. סופר כי בצעירותו הלך למגדת עתידות וזו ניבאה בדייקנות רבה מאורעות שונים בעתידו. היא אף רמזה שבגיל 37 הוא עלול למצוא את מותו, כפי שאכן קרה.
בשנת 1831 נשא לאישה את נטליה גונצ'רובה, יצאנית בת 18 שנודעה ביופיה הרב ובמחזריה הרבים. יופיה יוצא הדופן של נטליה עורר גם את סקרנותו של הצאר והוא העניק לפושקין תואר אצולה על מנת שבני הזוג יהיו אורחי קבע בנשפי החצר. תואר אצולה זה קומם את האמן יותר מששימח אותו, היות וסימל משרת חצר נטולת חשיבות ממשית.
בזבזנותה של אישתו דרדרה את מצבו הכלכלי של פושקין והכניסה אותו לחובות תמידיים. לאחר כמה שנות נישואין התאהבה בז'ורז' דאנטס, קצין צרפתי שהגיע לרוסיה תחת חסותו של הברון יעקב הקרן, שגריר הולנד ברוסיה.
הרומן בין השניים, שהתנהל בזמן שנטליה היתה בהריונה החמישי, עורר את זעמו של פושקין אשר נודע בקנאותו לשמו הטוב. למרות שהחוק אסר על כך, יזם דו קרב בינו לבין דאנטס. הוא היה בן 37 כאשר פצע אותו יריבו וכעבור יומיים מת מפצעיו. דאנטס והברון הקרן גורשו מרוסיה, ונטליה שהיתה אז בת 24, הואשמה על ידי הציבור הרוסי במות המשורר הרוסי האהוב.
פושקין היה לאחת מדמויות המפתח בספרות ובתרבות הרוסית המודרנית. הוא היה הראשון שהתעניין בגורלם של פשוטי העם ותיאר את חייהם. בכתיבתו ניתח בעין ביקורתית את המעמד הגבוה והציג אותו במערומיו. למרות שסגנון כתיבתו נדמה כפשוט, הוא מלא רבדים, הומור, ציטטות גלויות ומובלעות ופרודיות מתוחכמות על סגנונות ספרותיים שהיו נפוצים בזמנו, כגון סיפורי שדים ורוחות גרמניים.
יצירותיו של פושקין תורגמו לשפות זרות ונודעה להן השפעה ניכרת גם על הספרות העברית החדשה.
מספריו: פואמות, רומנים, מחזות, סיפורים מוחרזים: יבגני אונייגין, רוסלאן ולודמילה, בוריס גודונוב (מחזה), פרש הנחושת, גראף נולין, האחים השודדים, השבוי מקווקאז, הצוענים, דוברובסקי. פרוזה: מלכת פיק, בת הקפיטן. אגדות: הדייג ודג הזהב, אגדת צאר סאלטן, המעשייה על הנסיכה המתה ושבעת האבירים.
מת מפצעיו המשורר אלכסנדר פושקין.
פושקין היה המשורר הרוסי הראשון בבני דורו שהתפרנס מפעילות ספרותית, אך על אף ששילמו לו יפה על שירתו, מעולם לא הצליחה משכורתו לכסות את אורח החיים הבזבזני שלו. הוא סבר שכמשורר לאומי הוא ראוי לרמת חיים גבוהה כשל מלך. הימור היה אחד מתחביביו המועדפים ופעמים רבות הפסיד את כל הונו במשחקי קלפים.
באישיותו החברתית, נודע פושקין כאדם בעל לשון חדה כתער. יריביו פחדו ממנו בעיקר משום שנהג לשים אותם לקלס בשירים שכתב עליהם. היתה לו חיבה מיוחדת לבתי זונות והוא נהג להתפאר ברשימת כיבושיו הרומנטיים. מכלול יצירתו כלל גם שירים אירוטיים, וכך למשל כתב מחזור שירים שלם שהוא פרודיה אתאיסטית על סיפורה של מרים הקדושה. פושקין היה מאמין גדול בכוחו של הגורל ונושא זה היה אחד המרכזיים בכתיבתו. סופר כי בצעירותו הלך למגדת עתידות וזו ניבאה בדייקנות רבה מאורעות שונים בעתידו. היא אף רמזה שבגיל 37 הוא עלול למצוא את מותו, כפי שאכן קרה.
בשנת 1831 נשא לאישה את נטליה גונצ'רובה, יצאנית בת 18 שנודעה ביופיה הרב ובמחזריה הרבים. יופיה יוצא הדופן של נטליה עורר גם את סקרנותו של הצאר והוא העניק לפושקין תואר אצולה על מנת שבני הזוג יהיו אורחי קבע בנשפי החצר. תואר אצולה זה קומם את האמן יותר מששימח אותו, היות וסימל משרת חצר נטולת חשיבות ממשית.
בזבזנותה של אישתו דרדרה את מצבו הכלכלי של פושקין והכניסה אותו לחובות תמידיים. לאחר כמה שנות נישואין התאהבה בז'ורז' דאנטס, קצין צרפתי שהגיע לרוסיה תחת חסותו של הברון יעקב הקרן, שגריר הולנד ברוסיה.
הרומן בין השניים, שהתנהל בזמן שנטליה היתה בהריונה החמישי, עורר את זעמו של פושקין אשר נודע בקנאותו לשמו הטוב. למרות שהחוק אסר על כך, יזם דו קרב בינו לבין דאנטס. הוא היה בן 37 כאשר פצע אותו יריבו וכעבור יומיים מת מפצעיו. דאנטס והברון הקרן גורשו מרוסיה, ונטליה שהיתה אז בת 24, הואשמה על ידי הציבור הרוסי במות המשורר הרוסי האהוב.
פושקין היה לאחת מדמויות המפתח בספרות ובתרבות הרוסית המודרנית. הוא היה הראשון שהתעניין בגורלם של פשוטי העם ותיאר את חייהם. בכתיבתו ניתח בעין ביקורתית את המעמד הגבוה והציג אותו במערומיו. למרות שסגנון כתיבתו נדמה כפשוט, הוא מלא רבדים, הומור, ציטטות גלויות ומובלעות ופרודיות מתוחכמות על סגנונות ספרותיים שהיו נפוצים בזמנו, כגון סיפורי שדים ורוחות גרמניים.
יצירותיו של פושקין תורגמו לשפות זרות ונודעה להן השפעה ניכרת גם על הספרות העברית החדשה.
מספריו: פואמות, רומנים, מחזות, סיפורים מוחרזים: יבגני אונייגין, רוסלאן ולודמילה, בוריס גודונוב (מחזה), פרש הנחושת, גראף נולין, האחים השודדים, השבוי מקווקאז, הצוענים, דוברובסקי. פרוזה: מלכת פיק, בת הקפיטן. אגדות: הדייג ודג הזהב, אגדת צאר סאלטן, המעשייה על הנסיכה המתה ושבעת האבירים.
היום לפני 69 שנה (21.02.1953):
גילוי מבנה ה-DNA.
לראשונה בודד את הדנ"א הרופא השוויצרי יוהן פרידריך מישר, ב-1869. הוא סבר כי הדנ"א עשוי למלא תפקיד בתורשה, אך לא היה ביכולתו להסביר באיזה אופן. הקנדי אוסוולד אייברי ועמיתיו מקלין מק'קרתי וקולין מקלאוד קידמו את הרעיון הזה הלאה, כשקבעו חד-משמעית ב-1944 כי הדנ"א הוא הכימיקל האחראי לתורשה. הכרזתם התקבלה בספקנות-מה, כי חוקרים רבים חשבו שהדנ"א הוא מולקולה "פשוטה" מכדי שתוכל לשאת את המידע התורשתי הרב הדרוש ליצירת אורגניזם ולתפעולו. אך משנקלט הרעיון, הובן כי הקוד הגנטי חייב להימצא במבנה המרחבי של המולקולה, ומדענים רבים פתחו בניסיונות לפענח את המבנה הזה.
בלטו ביניהם רוזלינד פרנקלין ומוריס וילקינס, וכן ליינוס פולינג וארווין צ'רגף שגילה ב-1950 את כלל זוגות הבסיסים (A-T ,C-G). ב-1953 גילו פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון את מבנה הסליל הכפול של הדנ"א. ועל תגלית זו קיבלו (יחד עם וילקינס) את פרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה (ב-1962; פרנקלין נפטרה לפני כן). משהוברר להם הרכב הסליל הכפול, עלה בידם להסביר כיצד יכול מבנה כה פשוט יחסית (א"ב של ארבע "אותיות" בלבד) לשאת את כל המידע הדרוש לאורגניזם כדי לבנות את עצמו ולתפקד במשך חייו.
רוזלינד פרנקלין סיפקה שלא בידיעה את החלק האחרון והחשוב בפאזל של מציאת מבנה הסליל הכפול ומי יודע אם ווטסון וקירק היו מגיעים לתגלית שלהם. היא מתה בעקבות עבודתה על הדנ"א, מהקרינה החזקה בקריטסלוגרפיה שהראתה את המבנה המרחבי של המולקולה.
גילוי מבנה ה-DNA.
לראשונה בודד את הדנ"א הרופא השוויצרי יוהן פרידריך מישר, ב-1869. הוא סבר כי הדנ"א עשוי למלא תפקיד בתורשה, אך לא היה ביכולתו להסביר באיזה אופן. הקנדי אוסוולד אייברי ועמיתיו מקלין מק'קרתי וקולין מקלאוד קידמו את הרעיון הזה הלאה, כשקבעו חד-משמעית ב-1944 כי הדנ"א הוא הכימיקל האחראי לתורשה. הכרזתם התקבלה בספקנות-מה, כי חוקרים רבים חשבו שהדנ"א הוא מולקולה "פשוטה" מכדי שתוכל לשאת את המידע התורשתי הרב הדרוש ליצירת אורגניזם ולתפעולו. אך משנקלט הרעיון, הובן כי הקוד הגנטי חייב להימצא במבנה המרחבי של המולקולה, ומדענים רבים פתחו בניסיונות לפענח את המבנה הזה.
בלטו ביניהם רוזלינד פרנקלין ומוריס וילקינס, וכן ליינוס פולינג וארווין צ'רגף שגילה ב-1950 את כלל זוגות הבסיסים (A-T ,C-G). ב-1953 גילו פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון את מבנה הסליל הכפול של הדנ"א. ועל תגלית זו קיבלו (יחד עם וילקינס) את פרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה (ב-1962; פרנקלין נפטרה לפני כן). משהוברר להם הרכב הסליל הכפול, עלה בידם להסביר כיצד יכול מבנה כה פשוט יחסית (א"ב של ארבע "אותיות" בלבד) לשאת את כל המידע הדרוש לאורגניזם כדי לבנות את עצמו ולתפקד במשך חייו.
רוזלינד פרנקלין סיפקה שלא בידיעה את החלק האחרון והחשוב בפאזל של מציאת מבנה הסליל הכפול ומי יודע אם ווטסון וקירק היו מגיעים לתגלית שלהם. היא מתה בעקבות עבודתה על הדנ"א, מהקרינה החזקה בקריטסלוגרפיה שהראתה את המבנה המרחבי של המולקולה.
היום לפני 330 שנה (01.03.1692):
מתחילים משפטי המכשפות בסיילם
סיילם הייתה עיירה חביבה, שנוסדה כבר ב-1626 על ידי מאמינים דתיים שנרדפו בשל אמונתם באירופה וחשבו שבאו אל המנוחה והנחלה ב"עולם החדש", על אדמתה של צפון אמריקה. מעניין שדווקא הם הפכו לצדקנים צרי אופקים שרדפו עד חורמה כל אמונה השונה משלהם.
בשנת 1692, החלה אותה היסטריה שגרמה לציד מכשפות מטורף שבעקבותיו נתלו 19 נשים וגברים בהאשמה שמכרו את נשמתם לשטן והפכו למכשפות ולמכשפים.
בחודש ינואר 1692 חלתה בתו של הכומר המקומי סמואל פאריס במחלה מוזרה. האבחנה של הרופאים המקומיים הייתה שמחלתן קשורה לכשפיה של שפחה בשם טיבוטה. השפחה, שהובאה עם בני המשפחה מהאי ג'מייקה, נהגה לרכז סביבה כמה בנות טובים ולספר להן סיפורי מעשיות על טקסי וודו שהיו מקובלים בארץ אבותיה.
אותה שפחה נעצרה מיד. אחרי עינויים קשים הודתה באשמה. לא זאת בלבד, אלא שאף האשימה נשים נוספות בשותפות בכשפים. כך החל מעגל קסמים, שבו כל אישה שנעצרה באשמת כישוף הלשינה על אנשים ונשים נוספות בקהילה כשותפים למעשיה - וזאת כדי להקל בעונשה.
לא פחות מ-156 נשים וגברים הואשמו במעשי כשפים. הטריבונאל של בית המשפט המקומי, שהוקם על ידי חבורת הצדקנים בעיירה, הרשיע 55 מהם. 14 נשים וחמישה גברים נידונו למוות בתלייה - מאחר ולא הסכימו להודות בכך שהיו מכשפים, וזאת גם תחת עינויים.
אחד מהם, ברנש בשם ג'יילס קורי, אף נסקל באבנים לפי מיטב המסורת התנכית עקב סירובו לעמוד במשפט. הוא לא נשבר כדי למנוע את בית המשפט מלהחרים את רכושו. ציד המכשפות המוטרף הזה נפסק רק כאשר החלו הנשים החשודות להאשים בכשפים גם את נכבדי העיר ואת עשירי העיירה. או אז הוחלט פה אחד להפסיק את המחזה הנלעג.
האירועים ההיסטוריים הללו הונצחו במחזה "ציד המכשפות" של ארתור מילר שנועד לצאת נגד ציד המכשפות שניהל הסנטור האמריקני ג'ו מקארתי בשנות החמישים של המאה העשרים נגד כל החשודים בקומוניזם. המחזה אף שימש כנושא לסרט שנשא את אותו השם, בכיכובו של השחקן דניאל די לואיס.
סיילם הפכה לסמל אוניברסלי של אובדן עשתונות של עיירה שלמה שנתפסה לאמונות תפלות - והיא מודעת לתפקידה. בשנת 1992, במלאות 300 שנים למשפט המכשפות, הוקמה בעיר אנדרטה לזכר אותו משפט כאות לדורות הבאים לשמור על פתיחות מחשבתית וסובלנות ולהימנע מדעות קדומות. בטקס חנוכת אותה אנדרטה נכח הסופר זוכה פרס נובל היהודי, ניצול השואה, אלי וויזל ז"ל.
מתחילים משפטי המכשפות בסיילם
סיילם הייתה עיירה חביבה, שנוסדה כבר ב-1626 על ידי מאמינים דתיים שנרדפו בשל אמונתם באירופה וחשבו שבאו אל המנוחה והנחלה ב"עולם החדש", על אדמתה של צפון אמריקה. מעניין שדווקא הם הפכו לצדקנים צרי אופקים שרדפו עד חורמה כל אמונה השונה משלהם.
בשנת 1692, החלה אותה היסטריה שגרמה לציד מכשפות מטורף שבעקבותיו נתלו 19 נשים וגברים בהאשמה שמכרו את נשמתם לשטן והפכו למכשפות ולמכשפים.
בחודש ינואר 1692 חלתה בתו של הכומר המקומי סמואל פאריס במחלה מוזרה. האבחנה של הרופאים המקומיים הייתה שמחלתן קשורה לכשפיה של שפחה בשם טיבוטה. השפחה, שהובאה עם בני המשפחה מהאי ג'מייקה, נהגה לרכז סביבה כמה בנות טובים ולספר להן סיפורי מעשיות על טקסי וודו שהיו מקובלים בארץ אבותיה.
אותה שפחה נעצרה מיד. אחרי עינויים קשים הודתה באשמה. לא זאת בלבד, אלא שאף האשימה נשים נוספות בשותפות בכשפים. כך החל מעגל קסמים, שבו כל אישה שנעצרה באשמת כישוף הלשינה על אנשים ונשים נוספות בקהילה כשותפים למעשיה - וזאת כדי להקל בעונשה.
לא פחות מ-156 נשים וגברים הואשמו במעשי כשפים. הטריבונאל של בית המשפט המקומי, שהוקם על ידי חבורת הצדקנים בעיירה, הרשיע 55 מהם. 14 נשים וחמישה גברים נידונו למוות בתלייה - מאחר ולא הסכימו להודות בכך שהיו מכשפים, וזאת גם תחת עינויים.
אחד מהם, ברנש בשם ג'יילס קורי, אף נסקל באבנים לפי מיטב המסורת התנכית עקב סירובו לעמוד במשפט. הוא לא נשבר כדי למנוע את בית המשפט מלהחרים את רכושו. ציד המכשפות המוטרף הזה נפסק רק כאשר החלו הנשים החשודות להאשים בכשפים גם את נכבדי העיר ואת עשירי העיירה. או אז הוחלט פה אחד להפסיק את המחזה הנלעג.
האירועים ההיסטוריים הללו הונצחו במחזה "ציד המכשפות" של ארתור מילר שנועד לצאת נגד ציד המכשפות שניהל הסנטור האמריקני ג'ו מקארתי בשנות החמישים של המאה העשרים נגד כל החשודים בקומוניזם. המחזה אף שימש כנושא לסרט שנשא את אותו השם, בכיכובו של השחקן דניאל די לואיס.
סיילם הפכה לסמל אוניברסלי של אובדן עשתונות של עיירה שלמה שנתפסה לאמונות תפלות - והיא מודעת לתפקידה. בשנת 1992, במלאות 300 שנים למשפט המכשפות, הוקמה בעיר אנדרטה לזכר אותו משפט כאות לדורות הבאים לשמור על פתיחות מחשבתית וסובלנות ולהימנע מדעות קדומות. בטקס חנוכת אותה אנדרטה נכח הסופר זוכה פרס נובל היהודי, ניצול השואה, אלי וויזל ז"ל.
היום לפני 84 שנה (12.03.1938):
האנשלוס: סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית.
ב-1920 הייתה אוסטריה לרפובליקה דמוקרטית וידעה מצוקה כלכלית ומאבקים בין סוציאל-דמוקרטים ללאומנים קיצוניים. ב-1934 רצחו נאצים מקומיים את ראש הממשלה דולפוס. כל הנסיונות למנוע את הצטרפותה לגרמניה הנאצית נכשלו, וב-1938 במסגרת ה"אנשלוס" סופחה מרצון לגרמניה ונלחמה לצדה במלחמת העולם השנייה.
זה היה הצעד הראשון שעשה היטלר לאיחוד העמים הגרמניים, כאשר סיפח את אוסטריה לרייך השלישי. רוב האוסטרים קיבלו את פני היטלר כמשחרר. בעקבות זאת נתן היטלר את דעתו לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, שרוב תושביו היו דוברי גרמנית. בעידודו הציגו מנהיגי הגרמנים הסודטים תביעות לאוטונומיה, שממשלת צ'כוסלובקיה לא יכלה להיענות להן. היטלר מצדו מחה על הדיכוי האכזרי של בני עמו בארץ זו ואיים בפעולה. הפעם התערבו מעצמות המערב, בריטניה וצרפת: על-מנת להבטיח "שלום בדורנו", כלשונו של רה"מ הבריטי נוויל צ'מברליין, כפו על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה. הסכם מינכן נחתם בספטמבר 1938, וצ'כוסלובקיה התפוררה בתוך זמן קצר והפכה כולה לנחלה גרמנית. בתום המלחמה הייתה מחולקת אוסטריה ל-4 אזורי כיבוש של המעצמות: ברה"מ, אנגליה, צרפת וארה"ב; ב-1955 פונתה מהכוחות הזרים בהבטיחה לשמור על נייטראליות במאבק הבין-גושי.
האנשלוס: סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית.
ב-1920 הייתה אוסטריה לרפובליקה דמוקרטית וידעה מצוקה כלכלית ומאבקים בין סוציאל-דמוקרטים ללאומנים קיצוניים. ב-1934 רצחו נאצים מקומיים את ראש הממשלה דולפוס. כל הנסיונות למנוע את הצטרפותה לגרמניה הנאצית נכשלו, וב-1938 במסגרת ה"אנשלוס" סופחה מרצון לגרמניה ונלחמה לצדה במלחמת העולם השנייה.
זה היה הצעד הראשון שעשה היטלר לאיחוד העמים הגרמניים, כאשר סיפח את אוסטריה לרייך השלישי. רוב האוסטרים קיבלו את פני היטלר כמשחרר. בעקבות זאת נתן היטלר את דעתו לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, שרוב תושביו היו דוברי גרמנית. בעידודו הציגו מנהיגי הגרמנים הסודטים תביעות לאוטונומיה, שממשלת צ'כוסלובקיה לא יכלה להיענות להן. היטלר מצדו מחה על הדיכוי האכזרי של בני עמו בארץ זו ואיים בפעולה. הפעם התערבו מעצמות המערב, בריטניה וצרפת: על-מנת להבטיח "שלום בדורנו", כלשונו של רה"מ הבריטי נוויל צ'מברליין, כפו על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה. הסכם מינכן נחתם בספטמבר 1938, וצ'כוסלובקיה התפוררה בתוך זמן קצר והפכה כולה לנחלה גרמנית. בתום המלחמה הייתה מחולקת אוסטריה ל-4 אזורי כיבוש של המעצמות: ברה"מ, אנגליה, צרפת וארה"ב; ב-1955 פונתה מהכוחות הזרים בהבטיחה לשמור על נייטראליות במאבק הבין-גושי.
היום לפני 28 שנה (19.03.1994):
מורשע רוצחו מדגר אוורס.
אוורס נולד בחווה חקלאית במיסיסיפי. בשנת 1943 התגייס לצבא ארצות הברית ושירת בעיקר בצרפת. הוא שוחרר בדרגת סמל בשנת 1945.
אוורס היה לפעיל מרכזי בתנועה לזכויות האזרח וכיהן, בין השאר, כנשיא הוועידה האזורית למנהיגות שחורה וכמזכיר NAACP (ההתאחדות הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים). בעיקר התמקד במחאה ופעילויות נגד מדיניות הפרדה הגזעית במדינות דרום ארצות הברית. בשבועות שקדמו למותו דרש חקירה מעמיקה בקשר לרצח הנער אמט טיל, דבר שעורר כנגדו זעם ושנאה מאת לבנים קיצוניים. אוורס נורה בגבו מרובה לאחר ששב לביתו מאסיפת חברי NAACP, על ידי מתנקש שהמתין לו. הוא נפטר מפצעיו כשעה מאוחר יותר.
אוורס נרצח שעות ספורות לאחר שנשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי נשא נאום חשוב לקראת העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס.
הלוויתו התקיימה ב-19 ביוני. כיוון שהיה חייל לשעבר, הוא נקבר בטקס צבאי מלא בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. בטקס השתתפו למעלה מ-3,000 איש.
ב-21 ביוני נעצר ביירון דה לה בקווית' באשמת הרצח. בקווית' היה חבר "מועצת האזרחים הלבנים", פלג של הקו קלוקס קלאן. במשפט שהתקיים התקשה חבר מושבעים, שהורכב כולו מאזרחים לבנים גזענים להרשיע את בקווית' בדין. רק ב-19 למרץ 1994, במהלך משפט חוזר, הורשע בקווית' ברצח. הוא מת בכלא בגיל 80 ב-2001.
מיד לאחר הרצח כתב בוב דילן את שירו "Only a Pawn in Their Game", המשלב אמירות של פוליטיקאים דרומיים לבנים שניסו לגונן על הרוצח.
מורשע רוצחו מדגר אוורס.
אוורס נולד בחווה חקלאית במיסיסיפי. בשנת 1943 התגייס לצבא ארצות הברית ושירת בעיקר בצרפת. הוא שוחרר בדרגת סמל בשנת 1945.
אוורס היה לפעיל מרכזי בתנועה לזכויות האזרח וכיהן, בין השאר, כנשיא הוועידה האזורית למנהיגות שחורה וכמזכיר NAACP (ההתאחדות הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים). בעיקר התמקד במחאה ופעילויות נגד מדיניות הפרדה הגזעית במדינות דרום ארצות הברית. בשבועות שקדמו למותו דרש חקירה מעמיקה בקשר לרצח הנער אמט טיל, דבר שעורר כנגדו זעם ושנאה מאת לבנים קיצוניים. אוורס נורה בגבו מרובה לאחר ששב לביתו מאסיפת חברי NAACP, על ידי מתנקש שהמתין לו. הוא נפטר מפצעיו כשעה מאוחר יותר.
אוורס נרצח שעות ספורות לאחר שנשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי נשא נאום חשוב לקראת העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס.
הלוויתו התקיימה ב-19 ביוני. כיוון שהיה חייל לשעבר, הוא נקבר בטקס צבאי מלא בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. בטקס השתתפו למעלה מ-3,000 איש.
ב-21 ביוני נעצר ביירון דה לה בקווית' באשמת הרצח. בקווית' היה חבר "מועצת האזרחים הלבנים", פלג של הקו קלוקס קלאן. במשפט שהתקיים התקשה חבר מושבעים, שהורכב כולו מאזרחים לבנים גזענים להרשיע את בקווית' בדין. רק ב-19 למרץ 1994, במהלך משפט חוזר, הורשע בקווית' ברצח. הוא מת בכלא בגיל 80 ב-2001.
מיד לאחר הרצח כתב בוב דילן את שירו "Only a Pawn in Their Game", המשלב אמירות של פוליטיקאים דרומיים לבנים שניסו לגונן על הרוצח.
היום לפני 15 שנים (25.03.2007):
ארני צ'יימברס מגיש תביעה נגד אלוהים.
ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.
הסופר ניצול השואה אלי ויזל סיפר שהיה עד למשפט לאלוהים שנערך על ידי שלושה אסירים יהודיים בטענה שנטש את העם היהודי בזמן השואה. בהתבסס על חוויה זו כתב ויזל את המחזה והרומן "המשפט של אלוהים" המתרחש בכפר אוקראיני ב-1649 לאחר פוגרום שנעשה ביהודים. בסיפור שלושה זמרים נודדים מגיעים לכפר על מנת להופיע, ובמקום זאת עורכים משפט ראווה לאלוהים על כך שאיפשר את הטבח. לבסוף אלוהים נמצא זכאי לאחר שאדם זר מציג את נאום ההגנה היחיד והמשכנע. לבסוף מתגלה שהאדם שהגן על אלוהים היה למעשה השטן. על בסיס הרומן הופק הסרט אלוהים על דוכן הנאשמים.
ארני צ'יימברס מגיש תביעה נגד אלוהים.
ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.
הסופר ניצול השואה אלי ויזל סיפר שהיה עד למשפט לאלוהים שנערך על ידי שלושה אסירים יהודיים בטענה שנטש את העם היהודי בזמן השואה. בהתבסס על חוויה זו כתב ויזל את המחזה והרומן "המשפט של אלוהים" המתרחש בכפר אוקראיני ב-1649 לאחר פוגרום שנעשה ביהודים. בסיפור שלושה זמרים נודדים מגיעים לכפר על מנת להופיע, ובמקום זאת עורכים משפט ראווה לאלוהים על כך שאיפשר את הטבח. לבסוף אלוהים נמצא זכאי לאחר שאדם זר מציג את נאום ההגנה היחיד והמשכנע. לבסוף מתגלה שהאדם שהגן על אלוהים היה למעשה השטן. על בסיס הרומן הופק הסרט אלוהים על דוכן הנאשמים.