היום לפני 65 שנה (13.11.1956):
בית המשפט העליון של ארצות הברית מורה על הפסקת ההפרדה בין לבנים לשחורים בתחבורה הציבורית.
העבדות בארה"ב נאסרה בחוקה החל בשנת 1865 בעקבות מלחמת האזרחים, אך כפי שגילו במהרה - ביטול העבדות לא כלל את ביטול האפליה הגזעית. על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית עדיין חלה אפליה קשה לעומת האוכלוסייה הלבנה, והמאבק לשוויון זכויות מלא היה רחוק מלהסתיים.
צעד משמעותי להשגת שיוויון הזכויות ניתן למצוא במחאתה של רוזה פארקס – אישה שחורה שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס עבור אדם לבן. עד לאותו היום, נהוג היה שהלבנים ישבו בקדמת האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי, אלא אם כן האוטובוס היה מתמלא – ואז השחורים היו מפנים את מקומם עבור הלבנים. ב-1 בדצמבר 1955, בעת נסיעה באוטובוס, סירבה פארקס לקום ממקומה ולפנות אותו עבור אדם לבן. היא נעצרה, נשפטה והורשעה. כתוצאה ממשפטה, החלה הקהילה השחורה חרם על חברת האוטובוסים שנמשך 381 יום, והנזק הכלכלי לחברת האוטובוסים היה עצום.
ערעוריה של פארקס (בסיוע מנהיגי הקהילה האפרו-אמריקאית) הגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שפסק כי ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית ובמרחב הציבורי כולו נוגדת את החוקה האמריקאית.
בית המשפט העליון של ארצות הברית מורה על הפסקת ההפרדה בין לבנים לשחורים בתחבורה הציבורית.
העבדות בארה"ב נאסרה בחוקה החל בשנת 1865 בעקבות מלחמת האזרחים, אך כפי שגילו במהרה - ביטול העבדות לא כלל את ביטול האפליה הגזעית. על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית עדיין חלה אפליה קשה לעומת האוכלוסייה הלבנה, והמאבק לשוויון זכויות מלא היה רחוק מלהסתיים.
צעד משמעותי להשגת שיוויון הזכויות ניתן למצוא במחאתה של רוזה פארקס – אישה שחורה שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס עבור אדם לבן. עד לאותו היום, נהוג היה שהלבנים ישבו בקדמת האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי, אלא אם כן האוטובוס היה מתמלא – ואז השחורים היו מפנים את מקומם עבור הלבנים. ב-1 בדצמבר 1955, בעת נסיעה באוטובוס, סירבה פארקס לקום ממקומה ולפנות אותו עבור אדם לבן. היא נעצרה, נשפטה והורשעה. כתוצאה ממשפטה, החלה הקהילה השחורה חרם על חברת האוטובוסים שנמשך 381 יום, והנזק הכלכלי לחברת האוטובוסים היה עצום.
ערעוריה של פארקס (בסיוע מנהיגי הקהילה האפרו-אמריקאית) הגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שפסק כי ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית ובמרחב הציבורי כולו נוגדת את החוקה האמריקאית.
היום לפני 78 שנה (15.11.1943):
מפקד האס אס, היינריך הימלר, מצהיר כי מעמד הצוענים הוא כשל היהודים.
בני הרומה, הידועים כ"צוענים", הם קבוצה אתנית שמפוזרת במדינות שונות ברחבי אירופה ויבשות אחרות, שבמשך שנים רבות שמרו על אורח חיים נוודי ללא מגורי קבע.
בתקופת השלטון הנאצי ולאורך השואה נתפסו הצוענים כגורמים אנטי-סוציאליים, שכן האידיאולוגיה הנאצית דגלה, בין השאר, בחיי משפחה מסודרים ובישיבה במגורי קבע. חוקי נירנברג, שהתקבלו ב-1935, חלו הן על יהודים והן על הצוענים. החל מ-1936 נכלאו הצוענים במחנות ריכוז, בשל התנהגותם ה"אנטי חברתית". הצוענים חולקו לקבוצות שנחשבו טהורות ולקבוצות שהכילו בעלי דם מעורב, כאלה שהתבוללו עם ארים. עם הזמן הלך מצבם והחמיר. ב-1939 נאסר על הצוענים לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים. אלו אשר הפרו את את החוק נענשו בשילוח למחנות הריכוז. לאחר מכן סולקו משורות הצבא כל הצוענים הטהורים והמעורבים. החל משנת 1941 נאסר עליהם להתחתן עם גרמנים. צוענים רבים, בעיקר מעורבים או כאלה שהיו נשואים לבני העם הגרמני, עוקרו בכפייה. ב-1943 בהוראת הימלר, גורשו הצוענים למחנות הריכוז וההשמדה, שם עונו ונרצחו. ההערכה היא שמספר הקורבנות מקרב הצוענים עומד על כ-400,000 נפש, מתוך כמיליון עד מיליון וחצי איש שחיו בארצות אירופה לפני מלחמת העולם השנייה. הצוענים סומנו לרוב באמצעות טלאי חום ולעיתים באמצעות טלאי שחור.
מפקד האס אס, היינריך הימלר, מצהיר כי מעמד הצוענים הוא כשל היהודים.
בני הרומה, הידועים כ"צוענים", הם קבוצה אתנית שמפוזרת במדינות שונות ברחבי אירופה ויבשות אחרות, שבמשך שנים רבות שמרו על אורח חיים נוודי ללא מגורי קבע.
בתקופת השלטון הנאצי ולאורך השואה נתפסו הצוענים כגורמים אנטי-סוציאליים, שכן האידיאולוגיה הנאצית דגלה, בין השאר, בחיי משפחה מסודרים ובישיבה במגורי קבע. חוקי נירנברג, שהתקבלו ב-1935, חלו הן על יהודים והן על הצוענים. החל מ-1936 נכלאו הצוענים במחנות ריכוז, בשל התנהגותם ה"אנטי חברתית". הצוענים חולקו לקבוצות שנחשבו טהורות ולקבוצות שהכילו בעלי דם מעורב, כאלה שהתבוללו עם ארים. עם הזמן הלך מצבם והחמיר. ב-1939 נאסר על הצוענים לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים. אלו אשר הפרו את את החוק נענשו בשילוח למחנות הריכוז. לאחר מכן סולקו משורות הצבא כל הצוענים הטהורים והמעורבים. החל משנת 1941 נאסר עליהם להתחתן עם גרמנים. צוענים רבים, בעיקר מעורבים או כאלה שהיו נשואים לבני העם הגרמני, עוקרו בכפייה. ב-1943 בהוראת הימלר, גורשו הצוענים למחנות הריכוז וההשמדה, שם עונו ונרצחו. ההערכה היא שמספר הקורבנות מקרב הצוענים עומד על כ-400,000 נפש, מתוך כמיליון עד מיליון וחצי איש שחיו בארצות אירופה לפני מלחמת העולם השנייה. הצוענים סומנו לרוב באמצעות טלאי חום ולעיתים באמצעות טלאי שחור.
היום לפני 433 שנה (17.11.1558):
אליזבת ה-1 הופכת למלכת אנגליה, החלה התקופה האליזבתנית.
במשך 44 שנה, אליזבת ה-1 הצילה את אנגליה מהתפוררות אחרי שנים של שלטון חלש, היא הרחיקה את אנגליה מן המדנים של אירופה, אימצה את הפרוטסטנטיות באנגליה והביסה את הארמדה הספרדית בשנת 1588 ואנגליה החלה את ההתפשטות הקולוניאלית. שהביאה את אנגליה לגדולתה, עליו נאמר כמה מאות לאחר מכן: "האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת". כוונת האמירה: בכל מקום על הגלובוס ישנו שטח עליו מתנוסס הדגל הבריטי בכל שעה שהשמש מאירה.
אליזבת הראשונה הייתה מלכת אנגליה ואירלנד, בתם של הנרי ה-8 ואן בולין.
אמה, אן בולין, הוּצאה להורג והיא עצמה נכלאה בתקופת שלטונה של אחותה למחצה מרי הראשונה. אירועים אלו עיצבו את אופייה.
סוד כוחה ושלטונה של אליזבת הראשונה היה בכישוריה ויכולתה לכוון את עצמה לרצון העם.
אליזבת המעיטה לבקש מנתיניה כסף, והנתינים לא דרשו ממנה יותר מדי חירויות.
אליזבת לא אהבה תכניות מרחיקות לכת, בזה הסכימה עם נתיניה שיש לחיות מיום ליום.
רק בדבר אחד סירבה להישמע לעמה. בית הנבחרים הפציר בה ללא הרף להינשא כדי להבטיח את היורש לכס המלוכה. כל עוד שלא היה יורש למלכה נשקפה סכנה לדת ולמדינה. כי עם מותה היה חשש שמלכת סקוטלנד, מרי סטיוארט הקתולית תירש את כיסא המלוכה.
לשווא חיזרו אחריה מלכים ונסיכים, את כולם דחתה וגם הוליכה שולל.
למה אליזבת לא התחתנה? האם רצתה ללכת מן העולם כבתולה? האומנם בתולה הייתה?
שאלות שנשארו ללא תשובות, נולד המיתוס של "המלכה הבתולה", שהיה כינויה.
באוגוסט 1588, בעיצומו של הקרב מול הארמדה הספרדית, נשאה אליזבת את נאומה המפורסם בטילבורי:
"אני עומדת עכשיו במחיצתכם לא מחמת העונג ולא לטובת נוחיותי", היא אמרה, "אלא מהיותי נחושת דעת, בעיצומו של הקרב, לחיות או למות עמכם, למסור את כבודי, את דמי לאלוהי, לממלכתי ולעמי. אני יודעת שגופי הוא גוף אשה חלושה ורפה, אבל לבי ומעי - של מלך הם, ויתר על כן - של מלך אנגליה... אם יעז נסיך אירופי כלשהו לפלוש לתחומי ממלכתי, אני עצמי ארים נשק, אני עצמי אהיה לכם גנרל, שופט וגומל".
מספר שנים לפני מותה, קמה "חברת הודו הבריטית", ארבע שנים אחרי מותה, קמה המושבה האנגלית הראשונה בצפון-אמריקה, וניתן לה השם "וירג'יניה", על שמה (The Virgin Queen).
ללא אליזבת ה-1 לא הייתה קמה האימפריה הגדולה ביותר של כל הזמנים. אנגליה לא היתה מפליגה דרומה ומזרחה. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום-אפריקה והודו לא היו באות אל העולם. השפה האנגלית לא היתה הופכת לאמצעי ההידברות העיקרי בין תרבויות.
אליזבת ה-1 הופכת למלכת אנגליה, החלה התקופה האליזבתנית.
במשך 44 שנה, אליזבת ה-1 הצילה את אנגליה מהתפוררות אחרי שנים של שלטון חלש, היא הרחיקה את אנגליה מן המדנים של אירופה, אימצה את הפרוטסטנטיות באנגליה והביסה את הארמדה הספרדית בשנת 1588 ואנגליה החלה את ההתפשטות הקולוניאלית. שהביאה את אנגליה לגדולתה, עליו נאמר כמה מאות לאחר מכן: "האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת". כוונת האמירה: בכל מקום על הגלובוס ישנו שטח עליו מתנוסס הדגל הבריטי בכל שעה שהשמש מאירה.
אליזבת הראשונה הייתה מלכת אנגליה ואירלנד, בתם של הנרי ה-8 ואן בולין.
אמה, אן בולין, הוּצאה להורג והיא עצמה נכלאה בתקופת שלטונה של אחותה למחצה מרי הראשונה. אירועים אלו עיצבו את אופייה.
סוד כוחה ושלטונה של אליזבת הראשונה היה בכישוריה ויכולתה לכוון את עצמה לרצון העם.
אליזבת המעיטה לבקש מנתיניה כסף, והנתינים לא דרשו ממנה יותר מדי חירויות.
אליזבת לא אהבה תכניות מרחיקות לכת, בזה הסכימה עם נתיניה שיש לחיות מיום ליום.
רק בדבר אחד סירבה להישמע לעמה. בית הנבחרים הפציר בה ללא הרף להינשא כדי להבטיח את היורש לכס המלוכה. כל עוד שלא היה יורש למלכה נשקפה סכנה לדת ולמדינה. כי עם מותה היה חשש שמלכת סקוטלנד, מרי סטיוארט הקתולית תירש את כיסא המלוכה.
לשווא חיזרו אחריה מלכים ונסיכים, את כולם דחתה וגם הוליכה שולל.
למה אליזבת לא התחתנה? האם רצתה ללכת מן העולם כבתולה? האומנם בתולה הייתה?
שאלות שנשארו ללא תשובות, נולד המיתוס של "המלכה הבתולה", שהיה כינויה.
באוגוסט 1588, בעיצומו של הקרב מול הארמדה הספרדית, נשאה אליזבת את נאומה המפורסם בטילבורי:
"אני עומדת עכשיו במחיצתכם לא מחמת העונג ולא לטובת נוחיותי", היא אמרה, "אלא מהיותי נחושת דעת, בעיצומו של הקרב, לחיות או למות עמכם, למסור את כבודי, את דמי לאלוהי, לממלכתי ולעמי. אני יודעת שגופי הוא גוף אשה חלושה ורפה, אבל לבי ומעי - של מלך הם, ויתר על כן - של מלך אנגליה... אם יעז נסיך אירופי כלשהו לפלוש לתחומי ממלכתי, אני עצמי ארים נשק, אני עצמי אהיה לכם גנרל, שופט וגומל".
מספר שנים לפני מותה, קמה "חברת הודו הבריטית", ארבע שנים אחרי מותה, קמה המושבה האנגלית הראשונה בצפון-אמריקה, וניתן לה השם "וירג'יניה", על שמה (The Virgin Queen).
ללא אליזבת ה-1 לא הייתה קמה האימפריה הגדולה ביותר של כל הזמנים. אנגליה לא היתה מפליגה דרומה ומזרחה. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום-אפריקה והודו לא היו באות אל העולם. השפה האנגלית לא היתה הופכת לאמצעי ההידברות העיקרי בין תרבויות.
היום לפני 257 שנה (20.11.1764):
הלך לעולמו המתמטיקאי שגרם וגורם לדורות של מתמטיקאים כאב ראש, כריסטיאן גולדבך.
הסיפור מתחיל בשנת 1742, כריסטיאן (עליו השלום) שלח מכתב לחברו הטוב לאונרד אוילר שהיה מתמטיקאי בחסד עליון. גולדבך כתב במכתב השערות בנוגע לסכום של מספרים ראשוניים.
בין ההשערות שכתב "שכל מספר זוגי הגדול מ-2 הוא סכום של שני מספרים ראשוניים", כך למשל: 3+7 = 10 ו- 13+11 = 24 וכו'. (מספר ראשוני הוא מספר שלא מתחלק בלי שארית בשום מספר אחד פרט לעצמו, כמו לדוגמה 17 ,13 ,11 ,7 ,5, 3 וכן הלאה). השערה זו ידועה כ-"השערת גולדבך".
וכך, במשך כמעט 300 שנה מנסים מתמטיקאים להוכיח את ההשערה אך ללא הצלחה.
אמנם בעזרת מחשבים הוכיחו מתמטיקאים שניתן לבטא כל אחד מהמספרים האי זוגיים, עד ל-10 בחזקת 18, על ידי סכום של שני מספרים ראשוניים, אבל לא הצליחו להוכיח שהשערתו של גולדבך תמיד נכונה עד אין סוף. רובנו מסתפקים בהוכחות חלקיות בחיי היום יום. אבל במתמטיקה, הוכחה חלקית לא שווה כמעט כלום.
הלך לעולמו המתמטיקאי שגרם וגורם לדורות של מתמטיקאים כאב ראש, כריסטיאן גולדבך.
הסיפור מתחיל בשנת 1742, כריסטיאן (עליו השלום) שלח מכתב לחברו הטוב לאונרד אוילר שהיה מתמטיקאי בחסד עליון. גולדבך כתב במכתב השערות בנוגע לסכום של מספרים ראשוניים.
בין ההשערות שכתב "שכל מספר זוגי הגדול מ-2 הוא סכום של שני מספרים ראשוניים", כך למשל: 3+7 = 10 ו- 13+11 = 24 וכו'. (מספר ראשוני הוא מספר שלא מתחלק בלי שארית בשום מספר אחד פרט לעצמו, כמו לדוגמה 17 ,13 ,11 ,7 ,5, 3 וכן הלאה). השערה זו ידועה כ-"השערת גולדבך".
וכך, במשך כמעט 300 שנה מנסים מתמטיקאים להוכיח את ההשערה אך ללא הצלחה.
אמנם בעזרת מחשבים הוכיחו מתמטיקאים שניתן לבטא כל אחד מהמספרים האי זוגיים, עד ל-10 בחזקת 18, על ידי סכום של שני מספרים ראשוניים, אבל לא הצליחו להוכיח שהשערתו של גולדבך תמיד נכונה עד אין סוף. רובנו מסתפקים בהוכחות חלקיות בחיי היום יום. אבל במתמטיקה, הוכחה חלקית לא שווה כמעט כלום.
היום לפני 72 שנה (20.11.1949):
אסון 'ילדי אוסלו'.
רובנו מכירים את פרעות הפרהוד שהתחללו נגד יהודי עיראק או את סיפורה הטראגי של ספינת 'אגוז' שטבעה עם 44 מנוסעיה היהודים ממרוקו. ליהודי טוניסיה יש את טרגדיית 'ילדי אוסלו'.
אסון 'ילדי אוסלו' התרחש היום לפני 72 שנה. 27 ילדים מתוניסיה , בנים ובנות מ-15 משפחות – שהצעיר בניהם רק בן שבע והמבוגר בן 12 – ועמם שלוש מלוות (אחות יהודיה מתוניס, עוברת הסוכנות היהודית שהגיעה במיוחד מישראל ומתנדבת נורווגית) וכן שלושה אנשי צוות הולנדים - מצאו מותם בליל ה-20 בנובמבר 1949, לאחר שהמטוס בו היו התרסק ליד העיר אוסלו בנורווגיה.
האסון תפס את ישראל הצעירה זמן קצר בלבד לאתר מלחמת העצמאות, עם תחילת גלי העליות הגדולים.
כשהחלה העלייה ההמונית לישראל, התארגנה ' עלית הנוער' להעלות 20,000 נערים וילדים מכל קצוות העולם כדי שאלה יתנו להוריהם מוטיבציה להעלות אחריהם לישראל.
עד תחילת 1949 עלו מתוניסיה כ-250 נערים וילדים, שהובאו בתחילה למחנות בצרפת, לפני שהוטסו לישראל. עם הזמן במחנות בצרפת לא היה מספיק מקום כדי לקלוט ילדים נוספים.
לעזרתם נחלצו יזמים נורווגים שפתחו מחנה נופש שעבר שיפוץ, במלחמת העולם השנייה מחנה זה שימש כמקום נופש לקציני אס אס ומשפחותיהם, היזמים הנורווגים סברו שיהיה זה צעד סמלי שבמחנה לשעבר של הנאצים יטופלו ילדים יהודים. במרץ 1949 נפתח המחזור הראשון והובאו אליו 200 ילדים ממרוקו. המחזור השני יועד לילדים מטוניסיה.
באסון שרד הילד בן ה-11 יצחק אלל שהיה קבור בשלג 3 ימים עד שאותר. יצחק עלה עם משפחתו למושב ינוב שבשרון, שם הוקמה גם אנדרטה לזכר הנספים שגם במותם לא זכו להגיע לישראל והם נקברו בטוניסיה ובנורווגיה.
אסון 'ילדי אוסלו'.
רובנו מכירים את פרעות הפרהוד שהתחללו נגד יהודי עיראק או את סיפורה הטראגי של ספינת 'אגוז' שטבעה עם 44 מנוסעיה היהודים ממרוקו. ליהודי טוניסיה יש את טרגדיית 'ילדי אוסלו'.
אסון 'ילדי אוסלו' התרחש היום לפני 72 שנה. 27 ילדים מתוניסיה , בנים ובנות מ-15 משפחות – שהצעיר בניהם רק בן שבע והמבוגר בן 12 – ועמם שלוש מלוות (אחות יהודיה מתוניס, עוברת הסוכנות היהודית שהגיעה במיוחד מישראל ומתנדבת נורווגית) וכן שלושה אנשי צוות הולנדים - מצאו מותם בליל ה-20 בנובמבר 1949, לאחר שהמטוס בו היו התרסק ליד העיר אוסלו בנורווגיה.
האסון תפס את ישראל הצעירה זמן קצר בלבד לאתר מלחמת העצמאות, עם תחילת גלי העליות הגדולים.
כשהחלה העלייה ההמונית לישראל, התארגנה ' עלית הנוער' להעלות 20,000 נערים וילדים מכל קצוות העולם כדי שאלה יתנו להוריהם מוטיבציה להעלות אחריהם לישראל.
עד תחילת 1949 עלו מתוניסיה כ-250 נערים וילדים, שהובאו בתחילה למחנות בצרפת, לפני שהוטסו לישראל. עם הזמן במחנות בצרפת לא היה מספיק מקום כדי לקלוט ילדים נוספים.
לעזרתם נחלצו יזמים נורווגים שפתחו מחנה נופש שעבר שיפוץ, במלחמת העולם השנייה מחנה זה שימש כמקום נופש לקציני אס אס ומשפחותיהם, היזמים הנורווגים סברו שיהיה זה צעד סמלי שבמחנה לשעבר של הנאצים יטופלו ילדים יהודים. במרץ 1949 נפתח המחזור הראשון והובאו אליו 200 ילדים ממרוקו. המחזור השני יועד לילדים מטוניסיה.
באסון שרד הילד בן ה-11 יצחק אלל שהיה קבור בשלג 3 ימים עד שאותר. יצחק עלה עם משפחתו למושב ינוב שבשרון, שם הוקמה גם אנדרטה לזכר הנספים שגם במותם לא זכו להגיע לישראל והם נקברו בטוניסיה ובנורווגיה.
היום לפני 162 שנה (23.11.1859):
מתפרסם הספר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין.
ב-1831 דרווין פגש את הקפטן של אוניית הוד מלכותו ביגל, רוברט פיצרוי ונענה להצעתו להצטרף למשלחת כחוקר טבע וכבן לוויה, ללא שכר.
האונייה יצאה מהנמל בדבונפורט ב-27 בדצמבר, 1831. היא היתה אמורה לחזור לאנגליה אחרי שנתיים, אך בפועל נמשך מסעה ארבע שנים ותשעה חודשים ועבר, בין היתר, באיי כף ורדה, האיים הקנריים, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, איי גלפגוס, טהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, איי הקוקוס, דרום אפריקה ומאוריציוס.
לאורך כל המסע ניהל דרווין רישום קפדני של תצפיותיו ושל רשמיו.
עם שובו לאנגליה פרסם דרווין דו"ח על תגליותיו במהלך השיט, שהקנה לו פרסום רב. אולם בה בעת, ובחשאי, החל במחקר שנמשך שנים רבות על השוני בין מינים קיימים שונים, ובינם לבין המינים שנותרו מהם רק מאובנים; הוא בחן את ההתפתחות העוברית, האנטומיה המשווה ודגמי התפוצה של היצורים השונים, את המאובנים שלפי דעתו היו אבותיהם של המינים החיים כיום, ואת האופן שבו בויתו חיות בית שונות. כבר ב-1837 הגיע למסקנה שמיני האורגניזמים אינם קבועים מששת ימי בראשית, אלא משתנים בהדרגה, והוא נטל על עצמו להבין כיצד קורה הדבר.
מהספרים שקרא בשנים ההן ואשר השפיעו על רעיונותיו, יש לציין את ספרו של תומס מלתוס, "מסה על עקרון האוכלוסייה", שבו נטען כי לאוכלוסיית האדם יש פוטנציאל להתרבות בשיעורו של טור גיאומטרי, ואילו כמות המזון הזמינה גדלה רק בשיעורו של טור אריתמטי.
טענה זו חיזקה את מסקנתו של דרווין כי המנגנון האחראי לתהליך האבולוציה הוא הברירה הטבעית: מספר הפרטים הנולדים בכל אוכלוסייה רב ממספר הפרטים שהסביבה יכולה לכלכל, והפרטים הנשארים בחיים הם אלה שתכונותיהם מסגלות אותם טוב יותר לתנאי סביבתם.
ההבדל במידת הצלחתם של פרטים בהתמודדות עם דרישות הסביבה הוא תורשתי, שכן לכל מין יש "מאגר תכונות" המקיף את כל היבטי השוני בין פרט לפרט. בכל דור "נבררים" הפרטים שתכונותיהם הן המתאימות ביותר להתמודדות עם הסביבה, וממילא הם מעמידים צאצאים רבים יותר. כאשר משתנים תנאי הסביבה, שורדים הפרטים שתכונותיהם מתאימות ביותר לסביבה החדשה, גם אם היו פחות מתאימות לסביבה הקודמת. צאצאיהם שירשו מהם את התכונות הללו יצליחו יותר משאר הפרטים חברי המין, יעמידו צאצאים רבים יותר, וכן הלאה. בדרך זו עשויות להשתנות תכונותיו של מין. תהליך הברירה הטבעית הוא אטי וממושך, ובמהלכו עשויים פרטים מאוכלוסייה מסוימת להפוך למין חדש; במיוחד, אם קבוצות שונות באוכלוסייה חיות בבידוד גיאוגרפי זו מזו, עשויה כל קבוצה להפוך למין אחר.
דרווין ידע מראש כי התיאוריה שלו, המנוגדת לאמונה הדתית בדבר בריאת כל המינים בבת אחת בששת ימי בראשית, תיתקל בהתנגדות עזה, ולכן נמנע מלפרסמה במשך זמן רב. אבל ב-1859 הגיע חוקר אחר, אלפרד וולס, למסקנות דומות לשלו, ושלח את רעיונותיו לדרווין. הלה פרסם מאמר משותף בשם שניהם, וכעבור זמן קצר מסר לפרסום את ספרו "על מוצא המינים באמצעות ברירה טבעית", שבו סוכמו רעיונותיו.
מתפרסם הספר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין.
ב-1831 דרווין פגש את הקפטן של אוניית הוד מלכותו ביגל, רוברט פיצרוי ונענה להצעתו להצטרף למשלחת כחוקר טבע וכבן לוויה, ללא שכר.
האונייה יצאה מהנמל בדבונפורט ב-27 בדצמבר, 1831. היא היתה אמורה לחזור לאנגליה אחרי שנתיים, אך בפועל נמשך מסעה ארבע שנים ותשעה חודשים ועבר, בין היתר, באיי כף ורדה, האיים הקנריים, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, איי גלפגוס, טהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, איי הקוקוס, דרום אפריקה ומאוריציוס.
לאורך כל המסע ניהל דרווין רישום קפדני של תצפיותיו ושל רשמיו.
עם שובו לאנגליה פרסם דרווין דו"ח על תגליותיו במהלך השיט, שהקנה לו פרסום רב. אולם בה בעת, ובחשאי, החל במחקר שנמשך שנים רבות על השוני בין מינים קיימים שונים, ובינם לבין המינים שנותרו מהם רק מאובנים; הוא בחן את ההתפתחות העוברית, האנטומיה המשווה ודגמי התפוצה של היצורים השונים, את המאובנים שלפי דעתו היו אבותיהם של המינים החיים כיום, ואת האופן שבו בויתו חיות בית שונות. כבר ב-1837 הגיע למסקנה שמיני האורגניזמים אינם קבועים מששת ימי בראשית, אלא משתנים בהדרגה, והוא נטל על עצמו להבין כיצד קורה הדבר.
מהספרים שקרא בשנים ההן ואשר השפיעו על רעיונותיו, יש לציין את ספרו של תומס מלתוס, "מסה על עקרון האוכלוסייה", שבו נטען כי לאוכלוסיית האדם יש פוטנציאל להתרבות בשיעורו של טור גיאומטרי, ואילו כמות המזון הזמינה גדלה רק בשיעורו של טור אריתמטי.
טענה זו חיזקה את מסקנתו של דרווין כי המנגנון האחראי לתהליך האבולוציה הוא הברירה הטבעית: מספר הפרטים הנולדים בכל אוכלוסייה רב ממספר הפרטים שהסביבה יכולה לכלכל, והפרטים הנשארים בחיים הם אלה שתכונותיהם מסגלות אותם טוב יותר לתנאי סביבתם.
ההבדל במידת הצלחתם של פרטים בהתמודדות עם דרישות הסביבה הוא תורשתי, שכן לכל מין יש "מאגר תכונות" המקיף את כל היבטי השוני בין פרט לפרט. בכל דור "נבררים" הפרטים שתכונותיהם הן המתאימות ביותר להתמודדות עם הסביבה, וממילא הם מעמידים צאצאים רבים יותר. כאשר משתנים תנאי הסביבה, שורדים הפרטים שתכונותיהם מתאימות ביותר לסביבה החדשה, גם אם היו פחות מתאימות לסביבה הקודמת. צאצאיהם שירשו מהם את התכונות הללו יצליחו יותר משאר הפרטים חברי המין, יעמידו צאצאים רבים יותר, וכן הלאה. בדרך זו עשויות להשתנות תכונותיו של מין. תהליך הברירה הטבעית הוא אטי וממושך, ובמהלכו עשויים פרטים מאוכלוסייה מסוימת להפוך למין חדש; במיוחד, אם קבוצות שונות באוכלוסייה חיות בבידוד גיאוגרפי זו מזו, עשויה כל קבוצה להפוך למין אחר.
דרווין ידע מראש כי התיאוריה שלו, המנוגדת לאמונה הדתית בדבר בריאת כל המינים בבת אחת בששת ימי בראשית, תיתקל בהתנגדות עזה, ולכן נמנע מלפרסמה במשך זמן רב. אבל ב-1859 הגיע חוקר אחר, אלפרד וולס, למסקנות דומות לשלו, ושלח את רעיונותיו לדרווין. הלה פרסם מאמר משותף בשם שניהם, וכעבור זמן קצר מסר לפרסום את ספרו "על מוצא המינים באמצעות ברירה טבעית", שבו סוכמו רעיונותיו.
היום לפני 926 שנה (27.11.1095):
בועידת הכנסייה בקלרמון-פרן שבצרפת, הוחלט על יציאה למסע הצלב הראשון.
מסע הצלב הראשון אורגן על ידי האפיפיור אורבנוס ה-2 בוועידת הכנסייה בקלרמון-פרן ב-1095, והונהג על ידי גוטפריד מבויון; השתתפו בו אבירים מסיציליה, דרום איטליה, צרפת וארצות השפלה.
מלכתחילה היו מסעי הצלב פרויקט של מדינת הוותיקן, בראשות האפיפיור. האפיפיורות היתה מוסד פוליטי לכל דבר בימי הביניים, עם אינטרסים כלכליים וצבאיים ומאבק בלתי פוסק עם מלכים חילוניים. מסע כיבוש צבאי, רחב היקף ורחוק טווח, העניק כוח רב והשפעה לדמות שיזמה אותו ולקחה עליו חסות. יתרה מזאת, החל ממסע הצלב השני, הפכו מסעי הצלב למיזמים צבאיים עליהם פיקדו מלכי אירופה. עובדה זו יש בה להעיד על החשיבות הפוליטית שיוחסה למיזם זה ועל ההשפעה שהייתה לו על היחסים המדיניים בתוך אירופה. בין המניעים הפוליטיים ליציאה למסעי הצלב, יש לכלול גם את הקרבה הדתית בין אירופה הקתולית לאימפריה הביזנטית, שהיתה מאוימת על ידי המוסלמים וקראה לא פעם לאפיפיור שיסייע לה צבאית.
למניעים הדתיים חברו מניעים כלכליים ופוליטיים. כיבוש ארץ ישראל על ידי הערבים הפך את אגן הים התיכון למרחב פוליטי מפוצל, מה שהקשה על הנעה חופשית ומהירה של סחורות מהמזרח הרחוק והקרוב לערי הנמל של דרום אירופה.
למסעי הצלב נודעה גם השפעה רבה על גורלם של יהודי אירופה והארצות שהותקפו. במהלך מסע הצלב הראשון, תקפו הצלבנים את קהילות אשכנז שבדרום מערב גרמניה. באירועים שזכו לכינוי "פרעות תתנ"ו", חרבו קהילות שפייר, וורמס, מיינץ וקלן כמעט כליל. לאחר כיבוש ירושלים ב-1099, נרצחו רוב היהודים שחיו בעיר וחלקם נמכרו לעבדות.
מדינת הצלבנים, שהוקמה לאחר מסע הצלב הראשון, לא האריכה ימים והתקיימה פחות מ-200 שנה. עם זאת, ניתן לייחס למסעי הצלב חשיבות היסטורית העולה בהרבה על אורך שנותיה של המלכה הצלבנית. מדובר במקרה ראשון בתולדות אירופה הנוצרית, של התערבות צבאית בנעשה מחוץ ליבשת - ממניעים כלכליים פוליטיים ואידיאולוגיים. המודל שנוצר במהלך מסעי הצלב, של כיבוש צבאי ושליטה על ידי הקמת מושבות קטנות החיות חיי שיתוף, בלט במאות שלאחר מכן בכיבושיהן של ממלכות אירופה באמריקה, אפריקה והמזרח. ניתן לטעון, כי היסודות לתופעה המוכרת כ"קולוניאליזם" הונחו במסעי הצלב.
בועידת הכנסייה בקלרמון-פרן שבצרפת, הוחלט על יציאה למסע הצלב הראשון.
מסע הצלב הראשון אורגן על ידי האפיפיור אורבנוס ה-2 בוועידת הכנסייה בקלרמון-פרן ב-1095, והונהג על ידי גוטפריד מבויון; השתתפו בו אבירים מסיציליה, דרום איטליה, צרפת וארצות השפלה.
מלכתחילה היו מסעי הצלב פרויקט של מדינת הוותיקן, בראשות האפיפיור. האפיפיורות היתה מוסד פוליטי לכל דבר בימי הביניים, עם אינטרסים כלכליים וצבאיים ומאבק בלתי פוסק עם מלכים חילוניים. מסע כיבוש צבאי, רחב היקף ורחוק טווח, העניק כוח רב והשפעה לדמות שיזמה אותו ולקחה עליו חסות. יתרה מזאת, החל ממסע הצלב השני, הפכו מסעי הצלב למיזמים צבאיים עליהם פיקדו מלכי אירופה. עובדה זו יש בה להעיד על החשיבות הפוליטית שיוחסה למיזם זה ועל ההשפעה שהייתה לו על היחסים המדיניים בתוך אירופה. בין המניעים הפוליטיים ליציאה למסעי הצלב, יש לכלול גם את הקרבה הדתית בין אירופה הקתולית לאימפריה הביזנטית, שהיתה מאוימת על ידי המוסלמים וקראה לא פעם לאפיפיור שיסייע לה צבאית.
למניעים הדתיים חברו מניעים כלכליים ופוליטיים. כיבוש ארץ ישראל על ידי הערבים הפך את אגן הים התיכון למרחב פוליטי מפוצל, מה שהקשה על הנעה חופשית ומהירה של סחורות מהמזרח הרחוק והקרוב לערי הנמל של דרום אירופה.
למסעי הצלב נודעה גם השפעה רבה על גורלם של יהודי אירופה והארצות שהותקפו. במהלך מסע הצלב הראשון, תקפו הצלבנים את קהילות אשכנז שבדרום מערב גרמניה. באירועים שזכו לכינוי "פרעות תתנ"ו", חרבו קהילות שפייר, וורמס, מיינץ וקלן כמעט כליל. לאחר כיבוש ירושלים ב-1099, נרצחו רוב היהודים שחיו בעיר וחלקם נמכרו לעבדות.
מדינת הצלבנים, שהוקמה לאחר מסע הצלב הראשון, לא האריכה ימים והתקיימה פחות מ-200 שנה. עם זאת, ניתן לייחס למסעי הצלב חשיבות היסטורית העולה בהרבה על אורך שנותיה של המלכה הצלבנית. מדובר במקרה ראשון בתולדות אירופה הנוצרית, של התערבות צבאית בנעשה מחוץ ליבשת - ממניעים כלכליים פוליטיים ואידיאולוגיים. המודל שנוצר במהלך מסעי הצלב, של כיבוש צבאי ושליטה על ידי הקמת מושבות קטנות החיות חיי שיתוף, בלט במאות שלאחר מכן בכיבושיהן של ממלכות אירופה באמריקה, אפריקה והמזרח. ניתן לטעון, כי היסודות לתופעה המוכרת כ"קולוניאליזם" הונחו במסעי הצלב.
היום לפני 147 שנה (30.11.1874):
יום הולדתו של וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל.
"ההיסטוריה הולכת להיות מאד אדיבה כלפי, משום שאני הוא זה שיכתוב אותה" – סר וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1940-1945 ו-1951-1955 והלך לעולמו בגיל המופלג 91. בין לבין הספיק צ'רצ'יל להילחם באפריקה, הודו ואירופה, לחיות בקובה, ובעיקר להיות ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, ולסמל יותר מכל את עמידתם הנחושה של הבריטים בקרב על עתיד העולם מול גרמניה הנאצית.
הרבה מאד דברים אפשר להגיד על צ'רצ'יל והטלגרם קטן מלהכיל אותם, אז החלטנו להביא לכם כמה עובדות על האיש שניצח את מלחמת העולם השנייה:
1. וינסטון ליאונרד ספנסר צ'רצ'יל נולד ב-30 בנובמבר 1874 ללורד רנדולף צ'רצ'יל, בנו הצעיר של הדוכס השביעי ממרלבורו, ולג'ני ג'רום, בתו הבכורה של איש העסקים האמריקני ליאונרד ג'רום. צ'רצ'יל הקטן היה מפונק למדי ודרש לקבל תשומת לב ופינוקים רבים מהוריו, יותר מכפי שהם היו מוכנים או מסוגלים להעניק לו. את גילויי החיבה זכה לקבל מהאומנת שלו, שלה רכש אהבה עצומה, גברת אליזבט אן אוורסט. צ'רצ'יל הקפיד לשמור עמה על קשר גם לאחר שפוטרה מתפקידה כאומנת, ובאחרית ימיה דאג להבטיח לה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר וישב לצד מיטתה עד שנפטרה. צ'רצ'יל גם הקצה כסף בעבור קבורתה והיה מן הבודדים שנכחו בהלווייתה.
2. אם תהיתם איזה סוג תלמיד היה המנהיג המבריק שניהל ביד רמה את מלחמת העולם שבמסגרתה נדרש להפגין הבנה בתחומים כה רבים ושונים, אז נספר שצ'רצ'יל כלל לא נמנה עם המצטיינים. בבית הספר סבל צ'רצ'יל רבות והתקשה להשתלב במסגרת הלימודית. הוא היה עצמאי ומרדן מטבעו, נענש לעתים קרובות, לא הצליח בלימודים, שנא מתמטיקה (את זה אפשר להבין) ולא הבין את החשיבות הגדולה שניתנה ללימודי היוונית והלטינית. עם זאת אין זה אומר כי צ'רצ'יל היה תלמיד אדיש ומשועמם לחלוטין. צ'רצ'יל אהב להתעמק וללמוד באופן עצמאי את הדברים שמצא בהם עניין, או כפי שהעיד על עצמו: "באופן אישי, אני תמיד מוכן ללמוד, אם כי לא תמיד אני אוהב שמלמדים אותי". הוא התעמק והצטיין בלימודי היסטוריה, ובהיסטוריה צבאית בפרט, ובלע בלהיטות את סיפורי המלכים והמלכות, המלחמות הקרבות והגיבורים.
3. התעניינותו של צ'רצ'יל בהיסטוריה צבאית ובמלחמות הובילה אותו לשרת בין השנים 1895-1899 כקצין בחיל הפרשים הבריטי, ולאחר השירות לשמש ככתב הצבאי של עיתון "המורנינג פוסט". במהלך סיקרו את מלחמת הבורים באפריקה נפל צ'רצ'יל בשבי הבורים ונלקח למחנה השבויים בפרטוריה, שם לא הסכים לשבת בחיבוק ידיים ובלא מעש ויזם תכנית בריחה במסגרתה הצליח לחמוק מן השבי תוך שהוא צועד לא פחות מ-480 ק"מ ברגל. הבורים בתגובה הכריזו על פרס של 25 לירות שטרלינג לכל מי שילכוד אותו ותיארו אותו כך: "אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה, פניו חיוורים, שיערו אדמוני-חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות S" – תיאור שלא מאד תואם את דמותו של המנהיג הדגול המוכר לכולנו...
4. שנות ה-20 וה-30 לא היו השנים המזהירות ביותר בקריירה הפוליטית של צ'רצ'יל. בשנת 1922, הסתבר לצ'רצ'יל שבזמן שהוא עבר ניתוח תוספתן הממשלה הספיקה ליפול ובריטניה צועדת לבחירות ככליות. בבחירות אלה הפסיד צ'רצ'יל במחוז הבחירה בו התמודד, מחוז דאנדי, וכתוצאה מכך איבד את מקומו בפרלמנט. על כך הוא התלונן כי "בתוך שבועות ספורים איבדתי את משרת השר, את המושב בפרלמנט ואת התוספתן". את שנות ה-30, היודעות בכינוי "שנות השיממון של צ'רצ'יל", הוא העביר מחוץ לבית הנבחרים באחוזתו, צ'ארטוול האוס, אשר בקנט, ועסק בכתיבת הביוגרפיה על אבי אבותיו, מרלבורו, ובחלק נכבד של הספר "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", ובציור.
5. למי שתהה מה היה סדר היום של המנהיג שנלחם בשם העולם החופשי כולו בעיצומה של מלחמת עולם, נספר שהוא היה סדר יום צ'רצ'ליאני-נהנתי למדי. צ'רצ'יל נהג לקום ב-7 וחצי בבקר ולהישאר במיטה עד לשעה 11 וחצי, תוך שהוא מכתיב למזכירות שלו טקסטים ואוכל ארוחת בקר (כנף עוף וכוס יין לבן). לאחר מכן היה טובל באמבט מים חמים ומתוכה ממשיך להכתיב למזכירות מכתבים ומזכרים. ב-1 בצהריים היה ניגש צ'רצ'יל לאכול ארוחת צהריים עד ל-3 וחצי, משם היה ממשיך לעבוד עד שעות אחר הצהריים המאוחרת. בסביבות השעה 6 בערב לערך היה יוצא לסיאסטה אישית – מנוחה של שעה וחצי, שאותה אסור בתכלית האיסור להפריע אלא אם הגרמנים פולשים לאנגליה. בשעה 8 בערב היה מתיישב לארוחת ערב בת ארבע שעות, במהלכה היה מארח אורחים רבים וכן שומר את בקבוק השמפניה הצרפתית שכל כך אהב קרוב אליו, כדי שחלילה אף אחד לא ייקח לו אותו. החל מהשעה 12 בלילה, היה פותח צ'רצ'יל בלילה לבן של עבודה, כאשר כל הסובבים אותו נדרשו להתאים עצמם לשעות עבודה אלה.
יום הולדתו של וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל.
"ההיסטוריה הולכת להיות מאד אדיבה כלפי, משום שאני הוא זה שיכתוב אותה" – סר וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1940-1945 ו-1951-1955 והלך לעולמו בגיל המופלג 91. בין לבין הספיק צ'רצ'יל להילחם באפריקה, הודו ואירופה, לחיות בקובה, ובעיקר להיות ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, ולסמל יותר מכל את עמידתם הנחושה של הבריטים בקרב על עתיד העולם מול גרמניה הנאצית.
הרבה מאד דברים אפשר להגיד על צ'רצ'יל והטלגרם קטן מלהכיל אותם, אז החלטנו להביא לכם כמה עובדות על האיש שניצח את מלחמת העולם השנייה:
1. וינסטון ליאונרד ספנסר צ'רצ'יל נולד ב-30 בנובמבר 1874 ללורד רנדולף צ'רצ'יל, בנו הצעיר של הדוכס השביעי ממרלבורו, ולג'ני ג'רום, בתו הבכורה של איש העסקים האמריקני ליאונרד ג'רום. צ'רצ'יל הקטן היה מפונק למדי ודרש לקבל תשומת לב ופינוקים רבים מהוריו, יותר מכפי שהם היו מוכנים או מסוגלים להעניק לו. את גילויי החיבה זכה לקבל מהאומנת שלו, שלה רכש אהבה עצומה, גברת אליזבט אן אוורסט. צ'רצ'יל הקפיד לשמור עמה על קשר גם לאחר שפוטרה מתפקידה כאומנת, ובאחרית ימיה דאג להבטיח לה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר וישב לצד מיטתה עד שנפטרה. צ'רצ'יל גם הקצה כסף בעבור קבורתה והיה מן הבודדים שנכחו בהלווייתה.
2. אם תהיתם איזה סוג תלמיד היה המנהיג המבריק שניהל ביד רמה את מלחמת העולם שבמסגרתה נדרש להפגין הבנה בתחומים כה רבים ושונים, אז נספר שצ'רצ'יל כלל לא נמנה עם המצטיינים. בבית הספר סבל צ'רצ'יל רבות והתקשה להשתלב במסגרת הלימודית. הוא היה עצמאי ומרדן מטבעו, נענש לעתים קרובות, לא הצליח בלימודים, שנא מתמטיקה (את זה אפשר להבין) ולא הבין את החשיבות הגדולה שניתנה ללימודי היוונית והלטינית. עם זאת אין זה אומר כי צ'רצ'יל היה תלמיד אדיש ומשועמם לחלוטין. צ'רצ'יל אהב להתעמק וללמוד באופן עצמאי את הדברים שמצא בהם עניין, או כפי שהעיד על עצמו: "באופן אישי, אני תמיד מוכן ללמוד, אם כי לא תמיד אני אוהב שמלמדים אותי". הוא התעמק והצטיין בלימודי היסטוריה, ובהיסטוריה צבאית בפרט, ובלע בלהיטות את סיפורי המלכים והמלכות, המלחמות הקרבות והגיבורים.
3. התעניינותו של צ'רצ'יל בהיסטוריה צבאית ובמלחמות הובילה אותו לשרת בין השנים 1895-1899 כקצין בחיל הפרשים הבריטי, ולאחר השירות לשמש ככתב הצבאי של עיתון "המורנינג פוסט". במהלך סיקרו את מלחמת הבורים באפריקה נפל צ'רצ'יל בשבי הבורים ונלקח למחנה השבויים בפרטוריה, שם לא הסכים לשבת בחיבוק ידיים ובלא מעש ויזם תכנית בריחה במסגרתה הצליח לחמוק מן השבי תוך שהוא צועד לא פחות מ-480 ק"מ ברגל. הבורים בתגובה הכריזו על פרס של 25 לירות שטרלינג לכל מי שילכוד אותו ותיארו אותו כך: "אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה, פניו חיוורים, שיערו אדמוני-חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות S" – תיאור שלא מאד תואם את דמותו של המנהיג הדגול המוכר לכולנו...
4. שנות ה-20 וה-30 לא היו השנים המזהירות ביותר בקריירה הפוליטית של צ'רצ'יל. בשנת 1922, הסתבר לצ'רצ'יל שבזמן שהוא עבר ניתוח תוספתן הממשלה הספיקה ליפול ובריטניה צועדת לבחירות ככליות. בבחירות אלה הפסיד צ'רצ'יל במחוז הבחירה בו התמודד, מחוז דאנדי, וכתוצאה מכך איבד את מקומו בפרלמנט. על כך הוא התלונן כי "בתוך שבועות ספורים איבדתי את משרת השר, את המושב בפרלמנט ואת התוספתן". את שנות ה-30, היודעות בכינוי "שנות השיממון של צ'רצ'יל", הוא העביר מחוץ לבית הנבחרים באחוזתו, צ'ארטוול האוס, אשר בקנט, ועסק בכתיבת הביוגרפיה על אבי אבותיו, מרלבורו, ובחלק נכבד של הספר "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", ובציור.
5. למי שתהה מה היה סדר היום של המנהיג שנלחם בשם העולם החופשי כולו בעיצומה של מלחמת עולם, נספר שהוא היה סדר יום צ'רצ'ליאני-נהנתי למדי. צ'רצ'יל נהג לקום ב-7 וחצי בבקר ולהישאר במיטה עד לשעה 11 וחצי, תוך שהוא מכתיב למזכירות שלו טקסטים ואוכל ארוחת בקר (כנף עוף וכוס יין לבן). לאחר מכן היה טובל באמבט מים חמים ומתוכה ממשיך להכתיב למזכירות מכתבים ומזכרים. ב-1 בצהריים היה ניגש צ'רצ'יל לאכול ארוחת צהריים עד ל-3 וחצי, משם היה ממשיך לעבוד עד שעות אחר הצהריים המאוחרת. בסביבות השעה 6 בערב לערך היה יוצא לסיאסטה אישית – מנוחה של שעה וחצי, שאותה אסור בתכלית האיסור להפריע אלא אם הגרמנים פולשים לאנגליה. בשעה 8 בערב היה מתיישב לארוחת ערב בת ארבע שעות, במהלכה היה מארח אורחים רבים וכן שומר את בקבוק השמפניה הצרפתית שכל כך אהב קרוב אליו, כדי שחלילה אף אחד לא ייקח לו אותו. החל מהשעה 12 בלילה, היה פותח צ'רצ'יל בלילה לבן של עבודה, כאשר כל הסובבים אותו נדרשו להתאים עצמם לשעות עבודה אלה.
6. בשנת 1953 זכה צ'רצ'יל בפרס נובל, ולא, לא מדובר פרס נובל לשלום. צ'רצ'יל, שניחן בכישרון כתיבה מזהיר עסק רבות בכתיבה היסטורית, ועל כן זכה בפרס נובל לספרות בשל ספרי ההיסטוריה הרבים ועבי הכרס שכתב, וביניהם "המשבר העולמי", "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" ו-"מלחמת העולם השנייה".
7. לא הרבה יודעים, אך מלבד לחימתו הבלתי מתפשרת של צ'רצ'יל במהלך מלחמות העולם, הוא ניהל מלחמה נוספת ופרטית יותר, המלחמה במאניה דפרסיה. צ'רצ'יל סבל מהפרעה זו במהלך כל חייו והיא באה לידי ביטוי אצלו בעיקר בהתקפי דיכאון, אותם כינה "הכלב השחור שלי".
8. ואם כבר הזכרנו חיות, אז החיה האהובה ביותר על צ'רצ'יל הייתה חזיר, ולכן בשר חזיר לא היה המאכל המועדף עליו. הוא גידל חמישה חזירים באחוזתו, צ'ארטוול האוס, והסביר את אהבתו אליהם בכך שאמר "אני אוהב חזירים משום שכלבים מסתכלים עלינו מלמטה ומעריצים אותנו. חתולים מסתכלים עלינו מלמעלה ובזים לנו. חזירים מתייחסים אלינו כאל שווים."
9. לא ניתן לכתוב על צ'רצ'יל מבלי להתייחס להרגלי השתייה שלו. צ'רצ'יל אמנם לא האמין בקוקטליים וטען כי "אם אתה הולך להשתכר לפחות תעשה את זה ממשהו ששווה את זה", אך המשקה האהוב עליו היה "פפה קוקטייל" – מעט ג'וני ווקר לכיסוי תחתית כוס שמולאה במים. את משקה זה נהג צ'רצ'יל לשתות לאורך כל היום, וטען שניכס לעצמו את המנהג הזה עוד מהימים בהם שהה בהודו, שם טעמם של המים היה בלתי נסבל בעבורו ולכן עידן אותם בוויסקי ג'וני ווקר.
10. ולסיום, איך אפשר שלא להזכיר את הלשון החדה והעוקצנית של צ'רצ'יל (שגורמת לנו לאהוב אותו כל כך) וניכרת בין היתר באימרות החריפות שנהג להביע כלפי חבריו לספסלי הפרלמנט. בין אימרות אלה ניתן למצוא את זו שאמר לחברת הפרלמנט באסי בראדוק, שניגשה אליו בתום נאום שנאם בפרלמנט וטענה: "סר וינסטון צ'רצ'יל איזו בושה, אתה לגמרי שיכור". צ'רצ'יל הביט בה ואמר: "ואת גברתי, מכוערת. אבל אני אקום מחר בבקר פיכח, ואילו את תישארי מכוערת".
7. לא הרבה יודעים, אך מלבד לחימתו הבלתי מתפשרת של צ'רצ'יל במהלך מלחמות העולם, הוא ניהל מלחמה נוספת ופרטית יותר, המלחמה במאניה דפרסיה. צ'רצ'יל סבל מהפרעה זו במהלך כל חייו והיא באה לידי ביטוי אצלו בעיקר בהתקפי דיכאון, אותם כינה "הכלב השחור שלי".
8. ואם כבר הזכרנו חיות, אז החיה האהובה ביותר על צ'רצ'יל הייתה חזיר, ולכן בשר חזיר לא היה המאכל המועדף עליו. הוא גידל חמישה חזירים באחוזתו, צ'ארטוול האוס, והסביר את אהבתו אליהם בכך שאמר "אני אוהב חזירים משום שכלבים מסתכלים עלינו מלמטה ומעריצים אותנו. חתולים מסתכלים עלינו מלמעלה ובזים לנו. חזירים מתייחסים אלינו כאל שווים."
9. לא ניתן לכתוב על צ'רצ'יל מבלי להתייחס להרגלי השתייה שלו. צ'רצ'יל אמנם לא האמין בקוקטליים וטען כי "אם אתה הולך להשתכר לפחות תעשה את זה ממשהו ששווה את זה", אך המשקה האהוב עליו היה "פפה קוקטייל" – מעט ג'וני ווקר לכיסוי תחתית כוס שמולאה במים. את משקה זה נהג צ'רצ'יל לשתות לאורך כל היום, וטען שניכס לעצמו את המנהג הזה עוד מהימים בהם שהה בהודו, שם טעמם של המים היה בלתי נסבל בעבורו ולכן עידן אותם בוויסקי ג'וני ווקר.
10. ולסיום, איך אפשר שלא להזכיר את הלשון החדה והעוקצנית של צ'רצ'יל (שגורמת לנו לאהוב אותו כל כך) וניכרת בין היתר באימרות החריפות שנהג להביע כלפי חבריו לספסלי הפרלמנט. בין אימרות אלה ניתן למצוא את זו שאמר לחברת הפרלמנט באסי בראדוק, שניגשה אליו בתום נאום שנאם בפרלמנט וטענה: "סר וינסטון צ'רצ'יל איזו בושה, אתה לגמרי שיכור". צ'רצ'יל הביט בה ואמר: "ואת גברתי, מכוערת. אבל אני אקום מחר בבקר פיכח, ואילו את תישארי מכוערת".
היום לפני 217 שנה (02.12.1804):
נפוליאון בונפרטה מכתיר את עצמו לקיסר צרפת.
נפוליאון בונפרטה הכתיר עצמו לקיסר צרפת בקתדרלה נוטרדאם בפאריס ב-2 בדצמבר 1804, מעמד שאליו הוזמן האפיפיור, כדי להכתירו. אולם, משהגיע רגע ההכתרה, נטל נפוליאון את הכתר מידיו של האפיפיור והכתיר את עצמו. לדעתו, לא היה איש ראוי ממנו לעשות זאת. רעייתו ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר.
בימי חייו של נפוליאון ובשנים שאחרי מותו, היו שתיארו אותו - אפילו בצרפת עצמה - כמפלצת צמאת דמים. אך בתוך זמן לא רב גברו מהלליו על מכפישי שמו, ומאז אמצע המאה ה-19 מוכרת דמותו של נפוליאון בעולם כולו כאחת המרתקות, המעניינות והחשובות ביותר בהיסטוריה.
שאר רוחו של נפוליאון התבטא בכל תחומי פעילותו. ראשית, הוא היה אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה הצבאית העולמית. במשך 100 שנה כמעט, העיסוק בתורת המלחמה הסתכם בניתוח מהלכיו של נפוליאון ובהפקת לקחים מהם.
בה בעת, נפוליאון היה מקורב לעולם הרוח. הוא טיפח אמנים, מלומדים ומדענים. רבים מהישגיה הרוחניים של המהפכה התבססו תחת שלטונו.
כשליט, היה נפוליאון נאור יותר מרבים ממנהיגי המהפכה, ושלטונו לא הידרדר מעולם למשטר של טרור, בניגוד לדרכי קודמיו. חוקתו, "הקודקס", היתה למופת עולמי, ויצוין כי החילה - לראשונה בתולדות אירופה - את שוויון הזכויות האזרחי על היהודים. אין פלא איפוא שזכרו נערץ עד היום בצרפת, ובמקומות רבים אחרים.
נפוליאון בונפרטה מכתיר את עצמו לקיסר צרפת.
נפוליאון בונפרטה הכתיר עצמו לקיסר צרפת בקתדרלה נוטרדאם בפאריס ב-2 בדצמבר 1804, מעמד שאליו הוזמן האפיפיור, כדי להכתירו. אולם, משהגיע רגע ההכתרה, נטל נפוליאון את הכתר מידיו של האפיפיור והכתיר את עצמו. לדעתו, לא היה איש ראוי ממנו לעשות זאת. רעייתו ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר.
בימי חייו של נפוליאון ובשנים שאחרי מותו, היו שתיארו אותו - אפילו בצרפת עצמה - כמפלצת צמאת דמים. אך בתוך זמן לא רב גברו מהלליו על מכפישי שמו, ומאז אמצע המאה ה-19 מוכרת דמותו של נפוליאון בעולם כולו כאחת המרתקות, המעניינות והחשובות ביותר בהיסטוריה.
שאר רוחו של נפוליאון התבטא בכל תחומי פעילותו. ראשית, הוא היה אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה הצבאית העולמית. במשך 100 שנה כמעט, העיסוק בתורת המלחמה הסתכם בניתוח מהלכיו של נפוליאון ובהפקת לקחים מהם.
בה בעת, נפוליאון היה מקורב לעולם הרוח. הוא טיפח אמנים, מלומדים ומדענים. רבים מהישגיה הרוחניים של המהפכה התבססו תחת שלטונו.
כשליט, היה נפוליאון נאור יותר מרבים ממנהיגי המהפכה, ושלטונו לא הידרדר מעולם למשטר של טרור, בניגוד לדרכי קודמיו. חוקתו, "הקודקס", היתה למופת עולמי, ויצוין כי החילה - לראשונה בתולדות אירופה - את שוויון הזכויות האזרחי על היהודים. אין פלא איפוא שזכרו נערץ עד היום בצרפת, ובמקומות רבים אחרים.
היום לפני 37 שנה (04.12.1984):
החלה לפעול כספת הזרעים של סבאלברד.
בתוך מערה בעומק 150 מטרים בקרקע קפאת-עד בארכיפלג סבאלברד. שנמצא 1300 ק"מ מעבר לחוג הארקטי, שוכנת הכספת הכי חשובה בעולם.
בכספת אין כסף או זהב, אלא זרעים של כל סוגי היבול הידועים לאדם (בערך מיליון וחצי זרעים).
בנק הזרעים הוקם וממומן במלואו על ידי ממשלת נורבגיה.
במהלך 50 השנים האחרונות, שיטות העבודה החקלאיות השתנו באופן דרמטי, עם ההתקדמות הטכנולוגית המאפשרת לגדל כמות גדולה יותר של יבולים. אך בעוד שכמות היבולים גדלו, המגוון הביולוגי ירד עד כדי כך שכיום רק כ -30 סוגי יבולים מספקים 95% מצרכי המזון של המין האנושי. סין למשל, איבדה כמעט תשעים אחוז מזני האורז מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. ארה"ב איבדה למעלה מ -90% מזני הפירות והירקות שלה מאז שנות ה20 של המאה הקודמת.
בתמונה:
הכניסה לכספת
החלה לפעול כספת הזרעים של סבאלברד.
בתוך מערה בעומק 150 מטרים בקרקע קפאת-עד בארכיפלג סבאלברד. שנמצא 1300 ק"מ מעבר לחוג הארקטי, שוכנת הכספת הכי חשובה בעולם.
בכספת אין כסף או זהב, אלא זרעים של כל סוגי היבול הידועים לאדם (בערך מיליון וחצי זרעים).
בנק הזרעים הוקם וממומן במלואו על ידי ממשלת נורבגיה.
במהלך 50 השנים האחרונות, שיטות העבודה החקלאיות השתנו באופן דרמטי, עם ההתקדמות הטכנולוגית המאפשרת לגדל כמות גדולה יותר של יבולים. אך בעוד שכמות היבולים גדלו, המגוון הביולוגי ירד עד כדי כך שכיום רק כ -30 סוגי יבולים מספקים 95% מצרכי המזון של המין האנושי. סין למשל, איבדה כמעט תשעים אחוז מזני האורז מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. ארה"ב איבדה למעלה מ -90% מזני הפירות והירקות שלה מאז שנות ה20 של המאה הקודמת.
בתמונה:
הכניסה לכספת