היום לפני 136 שנה (19.05.1886):
הוקם בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל.
בית הספר "חביב" בראשון לציון הוא בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. מקימי בית הספר התלבטו בין חינוך דתי לחילוני, ובעובדה שחסרו מילים בעברית כדי להקיף את כל עולם הידע, נאלצו המורים לכתוב את ספרי הלימוד בעצמם, ולהיעזר באישים כמו אליעזר בן יהודה כדי להכין חומר לימודי. בין מורי בית הספר היו מרדכי חביב לובמן, המורה הראשי ומנהלו הראשון, שכתב ספר ללימודי הטבע בעברית, בן דודו של דב חביב לובמן, דוד יודלוביץ שכתב ספר בגאוגרפיה, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה שחיבר עבור תלמידי בית הספר את "דברי ימי ישראל" ובכך החל למעשה החינוך העברי בארץ. לאחר הקמת המדינה הוקם בית ספר נוסף בראשון לציון ובית הספר חביב שעד 1951 נקרא פשוט "בית ספר עממי" קיבל שם ייחודי יותר. ביוני 1951 החליטה מועצת עירית ראשון לציון, בראשות אריה שפטל, לקרוא לבית הספר "בית הספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן – עסקן ציבור, שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים של בית הספר. בית הספר חביב פועל גם היום, והוא ממוקם ברחוב "אחד העם", דרומית לבית הכנסת הגדול, מול המוזיאון לתולדות ראשון לציון. בנוסף לבניין ההיסטורי הגדול נמצאת גם ספריה ובה כיתה משוחזרת מימיו הראשונים של בית הספר.
בתמונה: כיתה ז, בית-הספר "חביב", ראשון לציון, 1945.
הוקם בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל.
בית הספר "חביב" בראשון לציון הוא בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. מקימי בית הספר התלבטו בין חינוך דתי לחילוני, ובעובדה שחסרו מילים בעברית כדי להקיף את כל עולם הידע, נאלצו המורים לכתוב את ספרי הלימוד בעצמם, ולהיעזר באישים כמו אליעזר בן יהודה כדי להכין חומר לימודי. בין מורי בית הספר היו מרדכי חביב לובמן, המורה הראשי ומנהלו הראשון, שכתב ספר ללימודי הטבע בעברית, בן דודו של דב חביב לובמן, דוד יודלוביץ שכתב ספר בגאוגרפיה, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה שחיבר עבור תלמידי בית הספר את "דברי ימי ישראל" ובכך החל למעשה החינוך העברי בארץ. לאחר הקמת המדינה הוקם בית ספר נוסף בראשון לציון ובית הספר חביב שעד 1951 נקרא פשוט "בית ספר עממי" קיבל שם ייחודי יותר. ביוני 1951 החליטה מועצת עירית ראשון לציון, בראשות אריה שפטל, לקרוא לבית הספר "בית הספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן – עסקן ציבור, שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים של בית הספר. בית הספר חביב פועל גם היום, והוא ממוקם ברחוב "אחד העם", דרומית לבית הכנסת הגדול, מול המוזיאון לתולדות ראשון לציון. בנוסף לבניין ההיסטורי הגדול נמצאת גם ספריה ובה כיתה משוחזרת מימיו הראשונים של בית הספר.
בתמונה: כיתה ז, בית-הספר "חביב", ראשון לציון, 1945.
"דייוויסון ידעה שטרגדיה אחת יכולה לשים קץ לעינויים הבלתי נסבלים של הנשים כולן" (אמלין פנקהרסט, אחת ממייסדות התנועה הסופרג'יסטית בבריטניה, לאחר מותה של אמילי דייוויסון).
היום לפני 109 שנה (04.06.1913)
הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון מתפרצת למסלול הדרבי של אפסום ונרמסת על ידי סוסו של המלך ג'ורג'
מאת: משי אייד
סיפורה של אמילי דייוויסון מרתק ומפעים, היא נולדה לבית אמיד יחסית בשנות ה-70 של המאה ה-19 בבריטניה. היא למדה ספרות ושפות, ולאחר הפוגה קצרה מהלימודים, ההחלה ללמוד באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, והתמקצעה שם בכימיה וביולוגיה. מכיוון שנשים לא הורשו לקבל תעודת בוגר באוקספורד(!), זאת למרות הציונים הגבוהים, צריכה הייתה לעבור לאוניברסיטת לונדון ולקבל את התואר בהצטיינות.
תחילת המאבק המיליטנטי של דייוויסון החל ב-1906, כשהצטרפה לארגון זכויות נשים WSPU (האיגוד הסוציאלי-פוליטי לנשים), תחת הנהגתה הבלתי מעורערת של אמלין פנקהרסט. כשנתיים לאחר מכן, אמילי החליטה לקחת את האקטיביזם צעד אחד קדימה, הקדישה את כל זמנה לארגון והתפטרה מעבודתה כמורה.
ימי הנימוסים והכבוד נגמרו עבור אמילי. היה לה שם של אחת מהסופרג'יסטית המיליטנטית ביותר. היא הציתה מבנים ציבוריים, זרקה אבנים וארגנה הפגנות, ועל כך היא נעצרה מספר רב של פעמים, כאשר הזמן הארוך ביותר ששהתה במעצר היה לא פחות משישה חודשים. ב-30 ביולי נעצרה בשל הניסיון שלה להיכנס לאולם בו נערכה הרצאה של שר האוצר ולחולל מהומה. לאחר מספר ימים הוחלט לשחררה, לאחר שפתחה בשביתת רעב (מה שסופרג'יסטיות רבות עשו בזמנים אלו ולא פעם הוזנו בכפייה בכלא). דייוויסון ניסתה לא פעם לשים קץ לחייה בטענה שטרגדיה אחת גדולה יכולה להציל רבות אחרות.
האירוע שהביא למותה של אמילי התרחש ב-4 ביוני 1913, בעת ששהתה במירוץ הדרבי. היא ידעה כי המלך ג'ורג' החמישי יהיה שם, ורצתה למשוך את תשומת לב האצולה לעניין זכות ההצבעה לנשים. בסיבוב האחרון של המירוץ היא עברה את הגדר ועמדה במסלול מול סוסו של המלך. שניות לאחר מכן נחבטה ונרמסה על ידו; וכעבור ארבעה ימים היא מתה מפצעיה. מניעיה של אמילי סקרנו היסטוריונים רבים לאורך השנים. יש החושבים כי מלכתחילה רצתה לשים קץ לחייה באותו מרוץ, בעוד שאחרים טוענים כי רק רצתה להניף דגל ולהעלות את מודעות הציבור למאבק (בכיסה התגלה כרטיס חזור שקנתה לרכבת).
בהלווייתה של דייוויסון השתתפו אלפי סופרג'יסטיות ועשרות אלפי אנשים אחרים. על קברה נרשם מוטו האיגוד לו נתנה את חייה - "Deeds, Not Words". מותה הפך לאבן דרך בתנועה הסופרג'יסטית, ו-15 שנה לאחר מותה, חלומה של אמילי סוף סוף התגשם, בריטניה העניקה זכות הצבעה לנשים.
היום לפני 109 שנה (04.06.1913)
הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון מתפרצת למסלול הדרבי של אפסום ונרמסת על ידי סוסו של המלך ג'ורג'
מאת: משי אייד
סיפורה של אמילי דייוויסון מרתק ומפעים, היא נולדה לבית אמיד יחסית בשנות ה-70 של המאה ה-19 בבריטניה. היא למדה ספרות ושפות, ולאחר הפוגה קצרה מהלימודים, ההחלה ללמוד באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, והתמקצעה שם בכימיה וביולוגיה. מכיוון שנשים לא הורשו לקבל תעודת בוגר באוקספורד(!), זאת למרות הציונים הגבוהים, צריכה הייתה לעבור לאוניברסיטת לונדון ולקבל את התואר בהצטיינות.
תחילת המאבק המיליטנטי של דייוויסון החל ב-1906, כשהצטרפה לארגון זכויות נשים WSPU (האיגוד הסוציאלי-פוליטי לנשים), תחת הנהגתה הבלתי מעורערת של אמלין פנקהרסט. כשנתיים לאחר מכן, אמילי החליטה לקחת את האקטיביזם צעד אחד קדימה, הקדישה את כל זמנה לארגון והתפטרה מעבודתה כמורה.
ימי הנימוסים והכבוד נגמרו עבור אמילי. היה לה שם של אחת מהסופרג'יסטית המיליטנטית ביותר. היא הציתה מבנים ציבוריים, זרקה אבנים וארגנה הפגנות, ועל כך היא נעצרה מספר רב של פעמים, כאשר הזמן הארוך ביותר ששהתה במעצר היה לא פחות משישה חודשים. ב-30 ביולי נעצרה בשל הניסיון שלה להיכנס לאולם בו נערכה הרצאה של שר האוצר ולחולל מהומה. לאחר מספר ימים הוחלט לשחררה, לאחר שפתחה בשביתת רעב (מה שסופרג'יסטיות רבות עשו בזמנים אלו ולא פעם הוזנו בכפייה בכלא). דייוויסון ניסתה לא פעם לשים קץ לחייה בטענה שטרגדיה אחת גדולה יכולה להציל רבות אחרות.
האירוע שהביא למותה של אמילי התרחש ב-4 ביוני 1913, בעת ששהתה במירוץ הדרבי. היא ידעה כי המלך ג'ורג' החמישי יהיה שם, ורצתה למשוך את תשומת לב האצולה לעניין זכות ההצבעה לנשים. בסיבוב האחרון של המירוץ היא עברה את הגדר ועמדה במסלול מול סוסו של המלך. שניות לאחר מכן נחבטה ונרמסה על ידו; וכעבור ארבעה ימים היא מתה מפצעיה. מניעיה של אמילי סקרנו היסטוריונים רבים לאורך השנים. יש החושבים כי מלכתחילה רצתה לשים קץ לחייה באותו מרוץ, בעוד שאחרים טוענים כי רק רצתה להניף דגל ולהעלות את מודעות הציבור למאבק (בכיסה התגלה כרטיס חזור שקנתה לרכבת).
בהלווייתה של דייוויסון השתתפו אלפי סופרג'יסטיות ועשרות אלפי אנשים אחרים. על קברה נרשם מוטו האיגוד לו נתנה את חייה - "Deeds, Not Words". מותה הפך לאבן דרך בתנועה הסופרג'יסטית, ו-15 שנה לאחר מותה, חלומה של אמילי סוף סוף התגשם, בריטניה העניקה זכות הצבעה לנשים.
היום לפני 78 שנה (06.06.1944):
מבצע אוברלורד: פלישת בעלות הברית לנורמנדי - D-Day.
מאז כיבוש צרפת על ידי הנאצים, היה ברור לבעלות הברית כי על מנת למגר את הרייך השלישי, יהיה עליהן לכבוש את גרמניה גופא, ופירושו של דבר הוא נחיתה בחוף צרפת או בלגיה ותנועה יבשתית לתוך גרמניה. מאז סוף 1943 רוכזו בבריטניה כוחות גדולים - בריטיים, אמריקניים ואחרים - לקראת פלישה זו, שהפיקוד עליה נמסר לגנרל האמריקאי אייזהאואר. במשך כל אותה עת לחצה ברה"מ על בעלות הברית המערביות להחיש את פתיחת "החזית השנייה" באירופה, כדי להקל את הלחץ עליה.
גם לגרמנים היה ברור שהנחיתה באירופה המערבית היא רק שאלה של זמן, והם עסקו בשקידה בביצור קו החוף האטלנטי. גנרל רומל, שנהנה מיוקרה רבה למרות כישלונו בצפון אפריקה, נעשה מפקד "החומה האטלנטית", אולם היטלר חשד בו, ולכן שלל ממנו את הפיקוד על כוחות העתודה המשוריינים שנועדו לנוע לאיזור הפלישה ולהדוף את התוקפים. בדיעבד, היתה זו אולי הגדולה בשגיאותיו.
בחירת המקום והמועד לפלישה היתה קשה. המקום המתבקש היה חוף קָלֶה בצרפת, הקרוב ביותר לבריטניה, אך משום כך גם המוגן ביותר. גם לתאריך המדויק נודעה חשיבות, משום תנאי מזג האוויר ההפכפכים באיזור. בסופו של דבר הוחלט לפלוש לחופי חצי האי נורמנדי, כדי להפתיע את האויב ולפגוע במקום מרוחק מריכוז העתודות שלו. כמה וכמה מבצעי הטעיה נערכו כדי להסתיר את המקום והזמן עד כמה שאפשר.
ב-6.6.1944 החל מבצע "אוברלורד" - הפלישה הגדולה לצרפת. צי אדיר, בסיוע אווירי מסיבי, הנחית בחופי נורמנדי רבבות חיילים, בחמישה ראשי חוף. כמה יעדים חיוניים, רחוקים יותר מהחוף, נתפסו בידי צנחנים. באחדים מראשי החוף נתקלו הפולשים בהתנגדות גרמנית עיקשת, אך באחרים היתה ההתנגדות קלה עד להפתיע.
עתודות השריון הגרמניות, שרוכזו בסביבות קלה, איחרו להגיע, וכוחות בעלות הברית הספיקו לתפוס את כל ראשי החוף, להתבסס בהם ולהרחיבם. אז הוזרמו אליהם עוד כוחות רבים, שהחלו לנוע לתוך צרפת.
עד סוף חודש יולי ביססו בעלות-הברית את אחיזתן בחצי האי נורמנדי והשתלטו על נמל שרבור החשוב. ב-1 באוגוסט חולקו הכוחות שנחתו בנורמנדי לשתי ארמיות, שפרצו לפנים צרפת והדפו את הגרמנים במהירות. ב-25.08 שוחררה פריס.
מבצע אוברלורד: פלישת בעלות הברית לנורמנדי - D-Day.
מאז כיבוש צרפת על ידי הנאצים, היה ברור לבעלות הברית כי על מנת למגר את הרייך השלישי, יהיה עליהן לכבוש את גרמניה גופא, ופירושו של דבר הוא נחיתה בחוף צרפת או בלגיה ותנועה יבשתית לתוך גרמניה. מאז סוף 1943 רוכזו בבריטניה כוחות גדולים - בריטיים, אמריקניים ואחרים - לקראת פלישה זו, שהפיקוד עליה נמסר לגנרל האמריקאי אייזהאואר. במשך כל אותה עת לחצה ברה"מ על בעלות הברית המערביות להחיש את פתיחת "החזית השנייה" באירופה, כדי להקל את הלחץ עליה.
גם לגרמנים היה ברור שהנחיתה באירופה המערבית היא רק שאלה של זמן, והם עסקו בשקידה בביצור קו החוף האטלנטי. גנרל רומל, שנהנה מיוקרה רבה למרות כישלונו בצפון אפריקה, נעשה מפקד "החומה האטלנטית", אולם היטלר חשד בו, ולכן שלל ממנו את הפיקוד על כוחות העתודה המשוריינים שנועדו לנוע לאיזור הפלישה ולהדוף את התוקפים. בדיעבד, היתה זו אולי הגדולה בשגיאותיו.
בחירת המקום והמועד לפלישה היתה קשה. המקום המתבקש היה חוף קָלֶה בצרפת, הקרוב ביותר לבריטניה, אך משום כך גם המוגן ביותר. גם לתאריך המדויק נודעה חשיבות, משום תנאי מזג האוויר ההפכפכים באיזור. בסופו של דבר הוחלט לפלוש לחופי חצי האי נורמנדי, כדי להפתיע את האויב ולפגוע במקום מרוחק מריכוז העתודות שלו. כמה וכמה מבצעי הטעיה נערכו כדי להסתיר את המקום והזמן עד כמה שאפשר.
ב-6.6.1944 החל מבצע "אוברלורד" - הפלישה הגדולה לצרפת. צי אדיר, בסיוע אווירי מסיבי, הנחית בחופי נורמנדי רבבות חיילים, בחמישה ראשי חוף. כמה יעדים חיוניים, רחוקים יותר מהחוף, נתפסו בידי צנחנים. באחדים מראשי החוף נתקלו הפולשים בהתנגדות גרמנית עיקשת, אך באחרים היתה ההתנגדות קלה עד להפתיע.
עתודות השריון הגרמניות, שרוכזו בסביבות קלה, איחרו להגיע, וכוחות בעלות הברית הספיקו לתפוס את כל ראשי החוף, להתבסס בהם ולהרחיבם. אז הוזרמו אליהם עוד כוחות רבים, שהחלו לנוע לתוך צרפת.
עד סוף חודש יולי ביססו בעלות-הברית את אחיזתן בחצי האי נורמנדי והשתלטו על נמל שרבור החשוב. ב-1 באוגוסט חולקו הכוחות שנחתו בנורמנדי לשתי ארמיות, שפרצו לפנים צרפת והדפו את הגרמנים במהירות. ב-25.08 שוחררה פריס.
היום לפני 352 שנה (12.06.1667):
עירוי הדם הראשון לבן-אדם.
ניסיון הראשון בעירוי דם תואר על ידי ההיסטוריון בן המאה ה-17, סטפנו אינפזורה. על פי אינפזורה, בשנת 1492 האפיפיור אינוקנטיוס השמיני שקע בתרדמת, ובניסיון להצילו ציווה רופאו לערות לגופו את דמם של שלושה ילדים (הדם ניתן דרך הפה, כיוון שלא הייתה אז הבנה מלאה של מנגנון מחזור הדם ושיטות להזרקה תוך-ורידית). הילדים היו בני עשר, ולכל אחד מהם הובטח דוקט בתמורה. אולם, הטיפול לא הצליח והאפיפיור מת, כך גם שלושת הילדים אשר מתו מאובדן דם. הניסיון הראשון בעל תעוד מלא לעירוי דם בבני אדם בוצע על ידי ד"ר ז'אן-בטיסט דני, רופא בכיר בחצר המלך לואי ה-14 בצרפת. ב-12 ביוני 1667 הוא עירה דם כבש לגופו של נער בן 15 אשר שרד את הטיפול. דני ביצע עירוי דם נוסף בפועל אשר שרד אף הוא. שני מטופלים אלה שרדו כנראה כי כמות הדם שעורתה הייתה קטנה מאד. המטופל השלישי של דני היה אציל שוודי אשר קיבל שני עירויי דם ונפטר לאחר העירוי השני. בחורף 1667 ביצע דני שלושה עירויים מדמו של עגל, למטופלו אנטואן מורי, אשר נפטר לאחר העירוי השלישי. ניסיונותיו אלה של דני עוררו פולמוס נרחב בצרפת באותה עת. בשנת 1670 נאסר על ביצוע עירויי דם נוספים. באותה עת, אף הפרלמנט הבריטי והאפיפיור הכריזו על איסור דומה ובמשך 150 השנים הבאות לא זכה טיפול עירוי הדם להכרה.
עירוי הדם הראשון לבן-אדם.
ניסיון הראשון בעירוי דם תואר על ידי ההיסטוריון בן המאה ה-17, סטפנו אינפזורה. על פי אינפזורה, בשנת 1492 האפיפיור אינוקנטיוס השמיני שקע בתרדמת, ובניסיון להצילו ציווה רופאו לערות לגופו את דמם של שלושה ילדים (הדם ניתן דרך הפה, כיוון שלא הייתה אז הבנה מלאה של מנגנון מחזור הדם ושיטות להזרקה תוך-ורידית). הילדים היו בני עשר, ולכל אחד מהם הובטח דוקט בתמורה. אולם, הטיפול לא הצליח והאפיפיור מת, כך גם שלושת הילדים אשר מתו מאובדן דם. הניסיון הראשון בעל תעוד מלא לעירוי דם בבני אדם בוצע על ידי ד"ר ז'אן-בטיסט דני, רופא בכיר בחצר המלך לואי ה-14 בצרפת. ב-12 ביוני 1667 הוא עירה דם כבש לגופו של נער בן 15 אשר שרד את הטיפול. דני ביצע עירוי דם נוסף בפועל אשר שרד אף הוא. שני מטופלים אלה שרדו כנראה כי כמות הדם שעורתה הייתה קטנה מאד. המטופל השלישי של דני היה אציל שוודי אשר קיבל שני עירויי דם ונפטר לאחר העירוי השני. בחורף 1667 ביצע דני שלושה עירויים מדמו של עגל, למטופלו אנטואן מורי, אשר נפטר לאחר העירוי השלישי. ניסיונותיו אלה של דני עוררו פולמוס נרחב בצרפת באותה עת. בשנת 1670 נאסר על ביצוע עירויי דם נוספים. באותה עת, אף הפרלמנט הבריטי והאפיפיור הכריזו על איסור דומה ובמשך 150 השנים הבאות לא זכה טיפול עירוי הדם להכרה.
היום לפני 213 שנה (18.06.1809):
הקונדיטור ניקולא אפר ממציא את קופסת השימורים.
ב-1800 הוצע מטעם ממשלתו של נפוליאון פרס של 12,000 פרנק צרפתי למי שימציא דרך זולה ויעילה לשמר כמויות גדולות של מזון, לצורכי הצבא בהיותו במסעות. אולם כלי זכוכית לא התאימו להובלה. הזכוכית הוחלפה בפחיות גליליות מפח או מברזל יצוק, שהיו הן זולות ומיוצרות מהר יותר והן נוחות יותר לעמוד בתלאות מסע. פותחני קופסאות הומצאו רק שלושים שנה מאוחר יותר, ולפני כן נאלצו החיילים לחתוך את הפחיות בכידוניהם או לנפץ בהן פתח בעזרת אבנים. הצבא הצרפתי החל להתנסות בהקצאת שימורים לחיילים, אך התהליך האיטי של ייצורם ואיטיות ההובלה מנעו מהצרפתים מלהוביל כמויות גדולות ברחבי הקיסרות, והמלחמה הסתיימה לפני שניתן היה להשלים את תהליך הפיתוח. לרוע מזלו של אפר, המפעל שבנה בכספי הפרס הועלה באש ב-1814 על ידי כוחות צבא שפלשו לצרפת.
הביקוש לשימורים הרקיע שחקים במלחמת העולם הראשונה, בשל הצורך במזון זול ועתיר קלוריות להזנת מיליוני חיילים; מזון הניתן להובלה בבטחה, אשר ישרוד בתנאי חפירות ולא יתקלקל בדרכו מהמפעל אל החזית.
הקונדיטור ניקולא אפר ממציא את קופסת השימורים.
ב-1800 הוצע מטעם ממשלתו של נפוליאון פרס של 12,000 פרנק צרפתי למי שימציא דרך זולה ויעילה לשמר כמויות גדולות של מזון, לצורכי הצבא בהיותו במסעות. אולם כלי זכוכית לא התאימו להובלה. הזכוכית הוחלפה בפחיות גליליות מפח או מברזל יצוק, שהיו הן זולות ומיוצרות מהר יותר והן נוחות יותר לעמוד בתלאות מסע. פותחני קופסאות הומצאו רק שלושים שנה מאוחר יותר, ולפני כן נאלצו החיילים לחתוך את הפחיות בכידוניהם או לנפץ בהן פתח בעזרת אבנים. הצבא הצרפתי החל להתנסות בהקצאת שימורים לחיילים, אך התהליך האיטי של ייצורם ואיטיות ההובלה מנעו מהצרפתים מלהוביל כמויות גדולות ברחבי הקיסרות, והמלחמה הסתיימה לפני שניתן היה להשלים את תהליך הפיתוח. לרוע מזלו של אפר, המפעל שבנה בכספי הפרס הועלה באש ב-1814 על ידי כוחות צבא שפלשו לצרפת.
הביקוש לשימורים הרקיע שחקים במלחמת העולם הראשונה, בשל הצורך במזון זול ועתיר קלוריות להזנת מיליוני חיילים; מזון הניתן להובלה בבטחה, אשר ישרוד בתנאי חפירות ולא יתקלקל בדרכו מהמפעל אל החזית.
היום לפני 88 שנה (30.06.1934):
ליל הסכינים הארוכות.
גרמניה של שנות העשרים היתה מדינה במצב של מלחמת אזרחים ברמה נמוכה. מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הקימו לעצמן מיליציות: ללאומנים היו השטאלהלם, "קסדות הפלדה"; הסוציאליסטים הקימו את הרייכסבאנר, "דגל הרייך"; לקומוניסטים היו פלוגות מחץ; ולנאצים, מפלגה צעירה ומבטיחה, היו פלוגות הסער, האס.אה.
האס.אה. אורגן במסגרת צבאית. הוא הורכב מצעירים לאומנים, ששירתו במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן ב"פרייקורפס", הפלוגות החופשיות שניהלו מלחמה פרועה בשטחים שאיבדה גרמניה במזרח. בתחילת שנות העשרים, הצבא, שמצבת כוח האדם שלו קוצצה קשות על ידי הסכמי ורסאי, תמך בהתארגנות: היא לא היתה צבאית, אבל היא איפשרה לאמן עוד כמה אלפי אנשים. תפקידו האמיתי של האס.אה., כמובן, לא היה לשמש כוח מילואים לצבא. הוא יועד למלחמה במיליציות של השמאל, ואת זה הוא עשה בהתלהבות וביעילות. בראשו עמד ארנסט רוהם, קצין קשוח ממלחמת העולם, שתפס את התנועה הנאצית כתנועה מהפכנית. בשנות העשרים, נהרגו בהתנגשויות בין אנשי האס.אה. למיליציות השמאל כ-300 אנשים בממוצע בשנה.
המפלגה הנאצית גדלה, ועמה גדל מספר החברים באס.אה. כשעלו הנאצים לשלטון, היו באס.אה. יותר ממליון וחצי חברים - מספר הגדול פי עשרה ממספר אנשי הצבא. הצבא התחיל לפחד. האס.אס. נוצר בשנת 1925, ובמקור יועד לשמש כגוף שומרי הראש של היטלר. וכך הוא היה נשאר, יחידת עילית קטנה אבל לא חשובה, אלמלא מונה הימלר לראש הארגון בשנת 1929. להימלר היו שאיפות. הוא רצה מסדר אבירים, שישמש גרעין לאימפריה. הוא ומקורביו, כגון ריינהרד היידריך, בזו לאס.אה. הלא ממושמע, שנתפס בעיניהם כאוסף בריונים. אבל הם היו כפופים לאס.אה. סוף חודש ינואר 1933, מתמנה היטלר לקנצלר של גרמניה. תוך חצי שנה, תחדל גרמניה רשמית להיות דמוקרטיה. כלי הנשק העיקרי במערכה הזו, שבסופה יפזר הרייכסטאג את עצמו, היו אנשי האס.אה.
הם פתחו בפוגרום אדיר. סוף סוף הם יכלו לפרוק את כל תסכוליהם, והם פרקו אותם, עם ריבית. אלפי יהודים, קומוניסטים, סוציאליסטים וסתם אנשים שעצבנו בריונים נעלמו. האס.אה. הקים מחנות ריכוז מאולתרים - לעתים בחוות. זה היה מלוכלך, חסר סדר, ומטיל אימה. הגרמנים לא הכירו טרור כזה, ולא בשביל זה הם בחרו בהיטלר. הצבא עמד מבוהל. כוח גדול ממנו, שנראה מהפכני, בזז את גרמניה לעיניו. ברית חשאית החלה נרקמת בין האס.אס. לצבא. לאט, בלי למהר, הימלר החל למסור להיטלר מידע מפליל על האס.אה.
היטלר ניסה לדבר עם רוהם. רוהם היה מאוכזב: אנשי האס.אה., רובם חסרי כישורים מנהליים, לא מצאו את עצמם בגרמניה החדשה והביורוקרטית. הוא דיבר על "מהפכה נמשכת", ועל כך שאנשי האס.אה. לא שפכו את דמם כדי לא לקבל חלק בשלל. גרמניה המהוגנת היתה כמרקחה.
ב-30 ביוני יצא היטלר, אל ריכוז אנשי האס-אה בבאד ויסזה. כשאקדח בידו נכנס היטלר עצמו לחדרו של רהם במלון האנזלבאואר, העיר אותו משנתו, ומסר לו כי הוא במעצר. הייתה זו אך תחילתו של מרחץ דמים.
כל הנהגת האס-אה נעצרה, והיטלר הורה על גל של הוצאות להורג ללא משפט. בזה אחר זה הובאו המנהיגים אל הקיר שלפני בית הספר לקצינים בליכטרפלדה, ונורו בידי כיתות יורים של האס אס והגסטאפו. בסך הכול נהרגו בלילה זה לפחות 85 פעילים. רהם עצמו שרד יום אחד נוסף. על שולחנו הונח אקדח וכן עיתון בו מתואר המרד של האס-אה, וכיצד דיכא אותו היטלר. רהם סירב להתאבד - סוהריו ירו בו דרך צוהר תא הכלא והרגוהו. בינתיים ניצלו גרינג והימלר את האירוע לחיסול חשבונות כללי ברחבי גרמניה. במסע רצח מאורגן נרצחו דמויות כקאנצלר לשעבר קורט פון שלייכר, שר ההגנה לשעבר פרדיננד פון ברדוב, המנהיג הנאצי לשעבר גרגור שטראסר, ומדכא הפוטש במרתף הבירה ומנהיגה לשעבר של מדינת בוואריה, גוסטב פון קאהר. כן נרצחו רבים ממנהיגי השמרנים.
היטלר הצדיק את פעולתו בנאום בפני הרייכסטאג, בו האשים את רהם בבגידה ובניהול ארגון מושחת, תוך האשמתו בשחיתות מינית. אמנם רהם היה הומוסקסואל ידוע, ונטייה זו הייתה רווחת בקרב הנהגת האס-אה, אך הדבר לא הפריע להיטלר עד אז. בעקבות הסרת האיום של החלפת הצבא הגרמני הסדיר באס-אה גברה התמיכה בהיטלר בשורות הצבא והגנרלים הגרמנים, מה גם שהיטלר הבטיח שלצבא יהיה מונופול על הכוח המזוין בגרמניה.
בנוסף, ירד כוחו של האס-אה, שהפך לארגון חסר חשיבות, והוחלף בידי האס אס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית.
ליל הסכינים הארוכות.
גרמניה של שנות העשרים היתה מדינה במצב של מלחמת אזרחים ברמה נמוכה. מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הקימו לעצמן מיליציות: ללאומנים היו השטאלהלם, "קסדות הפלדה"; הסוציאליסטים הקימו את הרייכסבאנר, "דגל הרייך"; לקומוניסטים היו פלוגות מחץ; ולנאצים, מפלגה צעירה ומבטיחה, היו פלוגות הסער, האס.אה.
האס.אה. אורגן במסגרת צבאית. הוא הורכב מצעירים לאומנים, ששירתו במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן ב"פרייקורפס", הפלוגות החופשיות שניהלו מלחמה פרועה בשטחים שאיבדה גרמניה במזרח. בתחילת שנות העשרים, הצבא, שמצבת כוח האדם שלו קוצצה קשות על ידי הסכמי ורסאי, תמך בהתארגנות: היא לא היתה צבאית, אבל היא איפשרה לאמן עוד כמה אלפי אנשים. תפקידו האמיתי של האס.אה., כמובן, לא היה לשמש כוח מילואים לצבא. הוא יועד למלחמה במיליציות של השמאל, ואת זה הוא עשה בהתלהבות וביעילות. בראשו עמד ארנסט רוהם, קצין קשוח ממלחמת העולם, שתפס את התנועה הנאצית כתנועה מהפכנית. בשנות העשרים, נהרגו בהתנגשויות בין אנשי האס.אה. למיליציות השמאל כ-300 אנשים בממוצע בשנה.
המפלגה הנאצית גדלה, ועמה גדל מספר החברים באס.אה. כשעלו הנאצים לשלטון, היו באס.אה. יותר ממליון וחצי חברים - מספר הגדול פי עשרה ממספר אנשי הצבא. הצבא התחיל לפחד. האס.אס. נוצר בשנת 1925, ובמקור יועד לשמש כגוף שומרי הראש של היטלר. וכך הוא היה נשאר, יחידת עילית קטנה אבל לא חשובה, אלמלא מונה הימלר לראש הארגון בשנת 1929. להימלר היו שאיפות. הוא רצה מסדר אבירים, שישמש גרעין לאימפריה. הוא ומקורביו, כגון ריינהרד היידריך, בזו לאס.אה. הלא ממושמע, שנתפס בעיניהם כאוסף בריונים. אבל הם היו כפופים לאס.אה. סוף חודש ינואר 1933, מתמנה היטלר לקנצלר של גרמניה. תוך חצי שנה, תחדל גרמניה רשמית להיות דמוקרטיה. כלי הנשק העיקרי במערכה הזו, שבסופה יפזר הרייכסטאג את עצמו, היו אנשי האס.אה.
הם פתחו בפוגרום אדיר. סוף סוף הם יכלו לפרוק את כל תסכוליהם, והם פרקו אותם, עם ריבית. אלפי יהודים, קומוניסטים, סוציאליסטים וסתם אנשים שעצבנו בריונים נעלמו. האס.אה. הקים מחנות ריכוז מאולתרים - לעתים בחוות. זה היה מלוכלך, חסר סדר, ומטיל אימה. הגרמנים לא הכירו טרור כזה, ולא בשביל זה הם בחרו בהיטלר. הצבא עמד מבוהל. כוח גדול ממנו, שנראה מהפכני, בזז את גרמניה לעיניו. ברית חשאית החלה נרקמת בין האס.אס. לצבא. לאט, בלי למהר, הימלר החל למסור להיטלר מידע מפליל על האס.אה.
היטלר ניסה לדבר עם רוהם. רוהם היה מאוכזב: אנשי האס.אה., רובם חסרי כישורים מנהליים, לא מצאו את עצמם בגרמניה החדשה והביורוקרטית. הוא דיבר על "מהפכה נמשכת", ועל כך שאנשי האס.אה. לא שפכו את דמם כדי לא לקבל חלק בשלל. גרמניה המהוגנת היתה כמרקחה.
ב-30 ביוני יצא היטלר, אל ריכוז אנשי האס-אה בבאד ויסזה. כשאקדח בידו נכנס היטלר עצמו לחדרו של רהם במלון האנזלבאואר, העיר אותו משנתו, ומסר לו כי הוא במעצר. הייתה זו אך תחילתו של מרחץ דמים.
כל הנהגת האס-אה נעצרה, והיטלר הורה על גל של הוצאות להורג ללא משפט. בזה אחר זה הובאו המנהיגים אל הקיר שלפני בית הספר לקצינים בליכטרפלדה, ונורו בידי כיתות יורים של האס אס והגסטאפו. בסך הכול נהרגו בלילה זה לפחות 85 פעילים. רהם עצמו שרד יום אחד נוסף. על שולחנו הונח אקדח וכן עיתון בו מתואר המרד של האס-אה, וכיצד דיכא אותו היטלר. רהם סירב להתאבד - סוהריו ירו בו דרך צוהר תא הכלא והרגוהו. בינתיים ניצלו גרינג והימלר את האירוע לחיסול חשבונות כללי ברחבי גרמניה. במסע רצח מאורגן נרצחו דמויות כקאנצלר לשעבר קורט פון שלייכר, שר ההגנה לשעבר פרדיננד פון ברדוב, המנהיג הנאצי לשעבר גרגור שטראסר, ומדכא הפוטש במרתף הבירה ומנהיגה לשעבר של מדינת בוואריה, גוסטב פון קאהר. כן נרצחו רבים ממנהיגי השמרנים.
היטלר הצדיק את פעולתו בנאום בפני הרייכסטאג, בו האשים את רהם בבגידה ובניהול ארגון מושחת, תוך האשמתו בשחיתות מינית. אמנם רהם היה הומוסקסואל ידוע, ונטייה זו הייתה רווחת בקרב הנהגת האס-אה, אך הדבר לא הפריע להיטלר עד אז. בעקבות הסרת האיום של החלפת הצבא הגרמני הסדיר באס-אה גברה התמיכה בהיטלר בשורות הצבא והגנרלים הגרמנים, מה גם שהיטלר הבטיח שלצבא יהיה מונופול על הכוח המזוין בגרמניה.
בנוסף, ירד כוחו של האס-אה, שהפך לארגון חסר חשיבות, והוחלף בידי האס אס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית.
היום לפני 140 שנה (03.07.1882):
מוקמת חברת דאו ג'ונס.
החברה נוסדה ב-1882 על ידי שלושה עיתונאים: צ'ארלס דאו, אדווארד ג'ונס וצ'ארלס ברגשטרסר. כיום החברה נסחרת בניו יורק כחברה ציבורית אך נשלטת בפועל על ידי משפחת בנקרופט.
ספינת הדגל של החברה הוא היומון השמרני המוערך וול סטריט ג'ורנל, העוסק בחדשות כלכלה ופיננסים. "הג'ורנל" הופיע לראשונה ב-8 ביולי 1889. השבועון בארונס אף הוא עוסק בחדשות כלכלה ושוק ההון, בפורמט של סיכום השבוע שעבר בשוקי העולם ותחזיות לשבוע הבא.
פן אחר, ידוע לא פחות, של פעילות החברה, היא פרסומם של עשרות מדדי מניות, שהותיק והידוע בהם הוא מדד דאו ג'ונס, המפורסם מאז 1896 וכולל כיום את מניותיהן של 30 חברות ענק הנסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק.
מוקמת חברת דאו ג'ונס.
החברה נוסדה ב-1882 על ידי שלושה עיתונאים: צ'ארלס דאו, אדווארד ג'ונס וצ'ארלס ברגשטרסר. כיום החברה נסחרת בניו יורק כחברה ציבורית אך נשלטת בפועל על ידי משפחת בנקרופט.
ספינת הדגל של החברה הוא היומון השמרני המוערך וול סטריט ג'ורנל, העוסק בחדשות כלכלה ופיננסים. "הג'ורנל" הופיע לראשונה ב-8 ביולי 1889. השבועון בארונס אף הוא עוסק בחדשות כלכלה ושוק ההון, בפורמט של סיכום השבוע שעבר בשוקי העולם ותחזיות לשבוע הבא.
פן אחר, ידוע לא פחות, של פעילות החברה, היא פרסומם של עשרות מדדי מניות, שהותיק והידוע בהם הוא מדד דאו ג'ונס, המפורסם מאז 1896 וכולל כיום את מניותיהן של 30 חברות ענק הנסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק.
היום לפני 416 שנה (14.07.1606):
יום הולדתו של הצייר רמברנדט.
רמברנדט הרמנזון ואן ריין הוא ללא ספק אחד הציירים החשובים בתולדות האנושות. ציורים מפורסמים שלו, מוערכים בעשרות ומאות מיליוני דולרים.
רמברנדט נולד בעיר ליידן שבהולנד ב-15 ביולי 1606.
הציור היה עסק רווחי לרמברנדט, אך הוא לא לא ידע להתנהל כלכלית וכתוצאה מכך הוא פשט את הרגל. רמברנדט מת כאיש עני ב-8 באוקטובר 1669, ונקבר באמסטרדם. רמברנדט נשכח עם השנים, והתגלה מחדש רק במאה ה-19. ניתן לעקוב אחר ההתפתחות בסגנונו על ידי התבוננות בתמונות הדיוקן שלו, אותן צייר במשך ארבעים שנים. ההתעמקות בהבעת הפנים, הביטחון העצמי שקורן ממנו והתלבושות הססגוניות של הציורים המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים, המרגשים יותר.
בתמונה:
"משמר הלילה" של רמברנדט משנת 1642.
זהו אחד מציוריו המפורסמים ביותר של רמברנדט. הוא הושלם בשנת 1642 ומתאר את המיליציה של קפטן קוך (לבוש בשחור ואדום) וסגנו וילם ואן רויטנבורך.
יום הולדתו של הצייר רמברנדט.
רמברנדט הרמנזון ואן ריין הוא ללא ספק אחד הציירים החשובים בתולדות האנושות. ציורים מפורסמים שלו, מוערכים בעשרות ומאות מיליוני דולרים.
רמברנדט נולד בעיר ליידן שבהולנד ב-15 ביולי 1606.
הציור היה עסק רווחי לרמברנדט, אך הוא לא לא ידע להתנהל כלכלית וכתוצאה מכך הוא פשט את הרגל. רמברנדט מת כאיש עני ב-8 באוקטובר 1669, ונקבר באמסטרדם. רמברנדט נשכח עם השנים, והתגלה מחדש רק במאה ה-19. ניתן לעקוב אחר ההתפתחות בסגנונו על ידי התבוננות בתמונות הדיוקן שלו, אותן צייר במשך ארבעים שנים. ההתעמקות בהבעת הפנים, הביטחון העצמי שקורן ממנו והתלבושות הססגוניות של הציורים המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים, המרגשים יותר.
בתמונה:
"משמר הלילה" של רמברנדט משנת 1642.
זהו אחד מציוריו המפורסמים ביותר של רמברנדט. הוא הושלם בשנת 1642 ומתאר את המיליציה של קפטן קוך (לבוש בשחור ואדום) וסגנו וילם ואן רויטנבורך.
היום לפני 718 שנה (20.07.1304)
נולד המשורר והמלומד האיטלקי, פרנצ'סקו פטרארקה. פטרארקה היה ממבשרי ההומניזם וכתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית.
פטרארקה נולד בעיר 'ארצו' שבטוסקנה. כשהיה ילד היגרה משפחתו לצרפת, שם חיו סמוך לאביניון. פטרארקה הצעיר שביקש להתמסר לספרות, ויתר על לימודי משפטים באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה וכיהן ככומר באביניון – עמדה שאפשרה לו לעסוק בכתיבה.
ב-1327 פגש פטרארקה אישה בשם לאורה בכנסייה באביניון. הוא התאהב בה מיד, אך מפאת היותו איש כנסייה, לא יכול היה לממש את אהבתו. הדבר לא הפריע לו להמשיך ולאהוב את לאורה כל חייו ולהקדיש לה את כל כתביו. פטרארקה המאוהב שטח את רגשותיו ב-366 שירים (קנצוניירי) שכתב במשך יותר מעשרים שנה בשפה הוולגרית (כך כונתה האיטלקית בעת עליית ההומניזם – תנועה שקידשה עיון בכתבי עבר וכתיבה בלטינית קלאסית). את שיריו הקדיש ללאורה. שירי אהבה אלה, התפרסמו ברחבי איטליה וזכו להצלחה רבה.
פטרארקה אמנם היה נוצרי מאמין ואיש כנסייה, אך היה גם מראשוני ההומניסטים; הוא הוקסם מן התרבות הקלאסית וחש חצוי בין העולם הדתי ל"חילוני", שכן שירת האהבה, ז'אנר שבו עסק רבות, הייתה תופעה אליטיסטית חצרונית שהעולם הדתי לא ראה בעין יפה. לפיכך, פטרארקה הציג את אהבתו ללאורה כאהבה אלוהית, לא גשמית – בכתביו לאורה הוצגה כמעט כמלאכית, מעין ממצע בין השמימי לארצי, באופן שמשקף את תרבות הרנסנאס כולה. השירים בקנצוניירי אף מסודרים באופן כרונולוגי ויש מעבר ברור מאהבה ארצית לאהבה שמימית.
שמה של לאורה לקוח מהמילה ,LAURUS שמשמעה זר דפנה; זרי הדפנה מעידים על קבלת תואר, על כוח אינטלקטואלי - תהילה. לאורה היא דמות שמסמלת את כל תשוקותיו: גם הכמיהה הפיזית, שכן פטרארקה התאהב בה בשל יופייה, וגם הרצון בהכרה.
ב-1350 פגש פטרארקה בפירנצה את הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו והתפתחה ביניהם ידידות קרובה ואמיצה. את עשרים שנותיו האחרונות בילה פטרארקה בערי צפון איטליה ונפטר בשנת 1374 סמוך לעיר פדובה.
שירתו של פטרארקה תורגמה לעברית בשנות החמישים על-ידי לאה גולדברג, הנה דוגמה:
בְּרוּכִים הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ, הַשָּׁנָה,
גַּם הָעוֹנָה, הַזְּמַן, שָׁעָה וָרֶגַע
וְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה וּמְקוֹם הַפֶּגַע,
פָּגַע בִּי זִיו עֵינֶיהָ וְחִנָּהּ.
בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,
עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַפֶּצַע אֶת לִבִּי עִנָּה,
בָּרוּךְ הַקּוֹל אֲשֶׁר אֶת שֵׁם גְּבִרְתִּי
נָשָׂא עַד קְצוֹת עוֹלָם לְעֵת קְרָאתִיהָ.
גַּם דִּמְעָתִי בְּרוּכָה, גַּם תְּשׁוּקָתִי,
בְּרוּכִים כָּל הַגְּוִילִים בָּם פִּרְסַמְתִּיהָ
וַתֵּרֶב תְּהִלָּתָהּ וּמַחְשַׁבְתִּי
שֶׁבָּהּ רַק הָאַחַת שֶׁאֲהַבְתִּיהָ.
נולד המשורר והמלומד האיטלקי, פרנצ'סקו פטרארקה. פטרארקה היה ממבשרי ההומניזם וכתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית.
פטרארקה נולד בעיר 'ארצו' שבטוסקנה. כשהיה ילד היגרה משפחתו לצרפת, שם חיו סמוך לאביניון. פטרארקה הצעיר שביקש להתמסר לספרות, ויתר על לימודי משפטים באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה וכיהן ככומר באביניון – עמדה שאפשרה לו לעסוק בכתיבה.
ב-1327 פגש פטרארקה אישה בשם לאורה בכנסייה באביניון. הוא התאהב בה מיד, אך מפאת היותו איש כנסייה, לא יכול היה לממש את אהבתו. הדבר לא הפריע לו להמשיך ולאהוב את לאורה כל חייו ולהקדיש לה את כל כתביו. פטרארקה המאוהב שטח את רגשותיו ב-366 שירים (קנצוניירי) שכתב במשך יותר מעשרים שנה בשפה הוולגרית (כך כונתה האיטלקית בעת עליית ההומניזם – תנועה שקידשה עיון בכתבי עבר וכתיבה בלטינית קלאסית). את שיריו הקדיש ללאורה. שירי אהבה אלה, התפרסמו ברחבי איטליה וזכו להצלחה רבה.
פטרארקה אמנם היה נוצרי מאמין ואיש כנסייה, אך היה גם מראשוני ההומניסטים; הוא הוקסם מן התרבות הקלאסית וחש חצוי בין העולם הדתי ל"חילוני", שכן שירת האהבה, ז'אנר שבו עסק רבות, הייתה תופעה אליטיסטית חצרונית שהעולם הדתי לא ראה בעין יפה. לפיכך, פטרארקה הציג את אהבתו ללאורה כאהבה אלוהית, לא גשמית – בכתביו לאורה הוצגה כמעט כמלאכית, מעין ממצע בין השמימי לארצי, באופן שמשקף את תרבות הרנסנאס כולה. השירים בקנצוניירי אף מסודרים באופן כרונולוגי ויש מעבר ברור מאהבה ארצית לאהבה שמימית.
שמה של לאורה לקוח מהמילה ,LAURUS שמשמעה זר דפנה; זרי הדפנה מעידים על קבלת תואר, על כוח אינטלקטואלי - תהילה. לאורה היא דמות שמסמלת את כל תשוקותיו: גם הכמיהה הפיזית, שכן פטרארקה התאהב בה בשל יופייה, וגם הרצון בהכרה.
ב-1350 פגש פטרארקה בפירנצה את הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו והתפתחה ביניהם ידידות קרובה ואמיצה. את עשרים שנותיו האחרונות בילה פטרארקה בערי צפון איטליה ונפטר בשנת 1374 סמוך לעיר פדובה.
שירתו של פטרארקה תורגמה לעברית בשנות החמישים על-ידי לאה גולדברג, הנה דוגמה:
בְּרוּכִים הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ, הַשָּׁנָה,
גַּם הָעוֹנָה, הַזְּמַן, שָׁעָה וָרֶגַע
וְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה וּמְקוֹם הַפֶּגַע,
פָּגַע בִּי זִיו עֵינֶיהָ וְחִנָּהּ.
בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,
עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַפֶּצַע אֶת לִבִּי עִנָּה,
בָּרוּךְ הַקּוֹל אֲשֶׁר אֶת שֵׁם גְּבִרְתִּי
נָשָׂא עַד קְצוֹת עוֹלָם לְעֵת קְרָאתִיהָ.
גַּם דִּמְעָתִי בְּרוּכָה, גַּם תְּשׁוּקָתִי,
בְּרוּכִים כָּל הַגְּוִילִים בָּם פִּרְסַמְתִּיהָ
וַתֵּרֶב תְּהִלָּתָהּ וּמַחְשַׁבְתִּי
שֶׁבָּהּ רַק הָאַחַת שֶׁאֲהַבְתִּיהָ.
היום לפני 80 שנה (28.07.1942):
סטאלין מוציא את פקודה מספר 227.
מבצע "ברברוסה" נועד לחסל את ברית המועצות ואת "הבולשוויזם היהודי" (כדברי התעמולה הנאצית) ולהפוך את העמים הסלוויים לעבדים. לחלק מן הצמרת הגרמנית היה ברור כבר בתחילת המבצע כי נשקפת לגרמניה סכנת תבוסה. היטלר האמין בניצחון ושגה באשליות עד מותו. ואולם ראוי לציין כי נחישותו של היטלר ודבקותו באמונת הניצחון הן שמנעו את התמוטטות הצבא הגרמני כבר באוקטובר 1941, לאחר שנכשל הניסיון לכבוש את מוסקווה. באופן גרוטסקי זכתה נחישותו זו של היטלר להכרה באחת הפקודות הנוראות ביותר שהוציא סטלין: פקודה מספר 227, זו אשר נודעה בשם "אף שעל אחורנית" מציעה להקים גדודי עונשין דוגמת אלה שהקים הצבא הגרמני לאחר כישלון מתקפת החורף 1941.
לפי הפקודה, כל מי שיסוג או יעזוב את עמדתו שלא בפקודה יוצא להורג מיידית.
סטאלין מוציא את פקודה מספר 227.
מבצע "ברברוסה" נועד לחסל את ברית המועצות ואת "הבולשוויזם היהודי" (כדברי התעמולה הנאצית) ולהפוך את העמים הסלוויים לעבדים. לחלק מן הצמרת הגרמנית היה ברור כבר בתחילת המבצע כי נשקפת לגרמניה סכנת תבוסה. היטלר האמין בניצחון ושגה באשליות עד מותו. ואולם ראוי לציין כי נחישותו של היטלר ודבקותו באמונת הניצחון הן שמנעו את התמוטטות הצבא הגרמני כבר באוקטובר 1941, לאחר שנכשל הניסיון לכבוש את מוסקווה. באופן גרוטסקי זכתה נחישותו זו של היטלר להכרה באחת הפקודות הנוראות ביותר שהוציא סטלין: פקודה מספר 227, זו אשר נודעה בשם "אף שעל אחורנית" מציעה להקים גדודי עונשין דוגמת אלה שהקים הצבא הגרמני לאחר כישלון מתקפת החורף 1941.
לפי הפקודה, כל מי שיסוג או יעזוב את עמדתו שלא בפקודה יוצא להורג מיידית.