היום לפני 200 שנה (31.03.1822):
טבח כיוס.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות היוונית ב-1821 החלו חיילים עות'מאנים לטבוח אלפי יוונים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הטבח בכיוס הפך לאחד המאורעות הזכורים ביותר משפיכות דמים זו. במהלך הטבח כ-42,000 מיושבי האי נתלו, הורעבו או עונו למוות, 50,000 שועבדו לעבדים ו-23,000 הוגלו. פחות מ-2,000 הצליחו לשרוד באי. האי עצמו נבזז, ומקצת הניצולים התפזרו ברחבי אירופה במה שידוע כיום בשם "גולת כיוס".
הטבח תועד ודווח היטב והצית רגשות זעם באירופה, בין השאר בציורו של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה "טבח כיוס", המנציח את הזוועות שהתחוללו.
טבח כיוס.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות היוונית ב-1821 החלו חיילים עות'מאנים לטבוח אלפי יוונים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הטבח בכיוס הפך לאחד המאורעות הזכורים ביותר משפיכות דמים זו. במהלך הטבח כ-42,000 מיושבי האי נתלו, הורעבו או עונו למוות, 50,000 שועבדו לעבדים ו-23,000 הוגלו. פחות מ-2,000 הצליחו לשרוד באי. האי עצמו נבזז, ומקצת הניצולים התפזרו ברחבי אירופה במה שידוע כיום בשם "גולת כיוס".
הטבח תועד ודווח היטב והצית רגשות זעם באירופה, בין השאר בציורו של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה "טבח כיוס", המנציח את הזוועות שהתחוללו.
היום לפני 51 שנה (02.04.1971):
אינטל מציגה את 4004.
ה-4004 היה המעבד הראשון שאיפשר יחידת עיבוד מלאה על שבב יחיד, זאת על ידי שימוש בטכנולוגיה חדשה של שערי סיליקון המאפשרת מספר רב של טרנזיסטורים ומהירות גבוהה יותר מאשר ניתן היה בעבר. שערי הסיליקון היו בגודל של 10μm והמהירות הייתה בקירוב של 92,000 פקודות בשנייה.
לפני שלוש שנים הסבירה אינטל שכדי לייצר יכולת עיבוד דומה לזו של המעבדים Core i5 ו-Core i7, באמצעות הטכנולוגיה של הדגם 4004, כל מעבד היה בגודל האי מנהטן והיה נזקק ל-26 כורים גרעיניים.
אינטל מציגה את 4004.
ה-4004 היה המעבד הראשון שאיפשר יחידת עיבוד מלאה על שבב יחיד, זאת על ידי שימוש בטכנולוגיה חדשה של שערי סיליקון המאפשרת מספר רב של טרנזיסטורים ומהירות גבוהה יותר מאשר ניתן היה בעבר. שערי הסיליקון היו בגודל של 10μm והמהירות הייתה בקירוב של 92,000 פקודות בשנייה.
לפני שלוש שנים הסבירה אינטל שכדי לייצר יכולת עיבוד דומה לזו של המעבדים Core i5 ו-Core i7, באמצעות הטכנולוגיה של הדגם 4004, כל מעבד היה בגודל האי מנהטן והיה נזקק ל-26 כורים גרעיניים.
היום לפני 278 שנה (07.04.1744):
מריה תרזה מוציאה צו גירוש ליהודי פראג.
מריה תרזה הייתה ארכי-דוכסית אוסטריה ומלכת בוהמיה והונגריה בין 1740 ו-1780. היא רחשה לנתיניה היהודים שנאה עמוקה ודיכאה אותם. בשנת 1744, פרסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על כל יהודי פראג ובודה (הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש). המגורשים פנו אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, שהיה בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו לקבל אזרחות עות'מאנית. כאשר שמע הסולטאן על הגירוש, שלח אולטימטום למלכה להחזירם לבתיהם. מריה תרזה נרתעה מהאיום והביעה את התנצלותה בפני הסולטאן. היא טענה כי "נפלה אי הבנה" ומיהרה להשיב את היהודים, אותם נהגה לכנות "מגפה", אך לא לפני שאילצה אותם לשלם קנס הגון לאוצר המלוכה. במטרה ליצור טשטוש בייחודיות היהודית ולשנות את אורח החיים היהודי, הוציאה מריה תרזה בשנת 1777 את קובץ "החוקים להסדרת החינוך היהודי", מסמך זה הגדיר בחוק את החיוב של הקמת בתי ספר יהודיים בהם יוענק ידע חילוני ויושם דגש על כלכלה, תרבות אירופאית וידע טכני, על חשבון לימודי היהדות וזניחת מנהגים והנהגות שונות המייחדות את היהודים. אולם החוק לא מומש עד החלת האמנציפציה על ידי בנה יוזף השני, בכתב הסובלנות שפרסם לאחר מותה.
בתה הצעירה ביותר של מריה תרזה הייתה מארי אנטואנט אשר בעודה ילדה הוסדרו נישואיה ללואי, יורש העצר הצרפתי, אשר הוכתר מאוחר יותר כמלך לואי השישה עשר. אולם חינוכה של מארי אנטואנט הוזנח לאורך כל ילדותה ומריה תרזה הזדעזעה לגלות כי בתה הקטנה המיועדת להיות מלכת צרפת כותבת לאיטה, קוראת מעט ואינה מרוכזת בלימודיה. תשומת הלב של מריה תרזה, מאותו רגע ואילך מוקדה בהכנתה של מארי אנטואנט לתפקידה, גם לאחר שזו נסעה לגורלה בצרפת. חלופת המכתבים בין מריה תרזה ומארי אנטואנט ידועה בציטוטי הביקורת הרבים שהעבירה מריה תרזה למארי אנטואנט במכתביה וכללו הנחיות התנהגות ואף עצות כיצד לגרום לבעלה, לואי ה-16, להתעניין בה ולהכניסה להריון.
מריה תרזה מוציאה צו גירוש ליהודי פראג.
מריה תרזה הייתה ארכי-דוכסית אוסטריה ומלכת בוהמיה והונגריה בין 1740 ו-1780. היא רחשה לנתיניה היהודים שנאה עמוקה ודיכאה אותם. בשנת 1744, פרסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על כל יהודי פראג ובודה (הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש). המגורשים פנו אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, שהיה בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו לקבל אזרחות עות'מאנית. כאשר שמע הסולטאן על הגירוש, שלח אולטימטום למלכה להחזירם לבתיהם. מריה תרזה נרתעה מהאיום והביעה את התנצלותה בפני הסולטאן. היא טענה כי "נפלה אי הבנה" ומיהרה להשיב את היהודים, אותם נהגה לכנות "מגפה", אך לא לפני שאילצה אותם לשלם קנס הגון לאוצר המלוכה. במטרה ליצור טשטוש בייחודיות היהודית ולשנות את אורח החיים היהודי, הוציאה מריה תרזה בשנת 1777 את קובץ "החוקים להסדרת החינוך היהודי", מסמך זה הגדיר בחוק את החיוב של הקמת בתי ספר יהודיים בהם יוענק ידע חילוני ויושם דגש על כלכלה, תרבות אירופאית וידע טכני, על חשבון לימודי היהדות וזניחת מנהגים והנהגות שונות המייחדות את היהודים. אולם החוק לא מומש עד החלת האמנציפציה על ידי בנה יוזף השני, בכתב הסובלנות שפרסם לאחר מותה.
בתה הצעירה ביותר של מריה תרזה הייתה מארי אנטואנט אשר בעודה ילדה הוסדרו נישואיה ללואי, יורש העצר הצרפתי, אשר הוכתר מאוחר יותר כמלך לואי השישה עשר. אולם חינוכה של מארי אנטואנט הוזנח לאורך כל ילדותה ומריה תרזה הזדעזעה לגלות כי בתה הקטנה המיועדת להיות מלכת צרפת כותבת לאיטה, קוראת מעט ואינה מרוכזת בלימודיה. תשומת הלב של מריה תרזה, מאותו רגע ואילך מוקדה בהכנתה של מארי אנטואנט לתפקידה, גם לאחר שזו נסעה לגורלה בצרפת. חלופת המכתבים בין מריה תרזה ומארי אנטואנט ידועה בציטוטי הביקורת הרבים שהעבירה מריה תרזה למארי אנטואנט במכתביה וכללו הנחיות התנהגות ואף עצות כיצד לגרום לבעלה, לואי ה-16, להתעניין בה ולהכניסה להריון.
השבוע לפני 77 שנה:
הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ.
מספר ימים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945 החליט מפקד המחנה לשלוח את כל היהודים שהיו במחנה לתאי הגזים בטרזיינשטט. החל מינואר 1945 רוכזו 3,724 יהודים הולנדים לצורך "תוכנית ההחלפה" של הימלר. כ-2000 מביניהם נחשבו "מיוחסים" משום שהיו בעלי סרטיפיקטים או הגישו בקשות לסרטיפיקטים או ויזה למדינות אמריקה. קרמר הורה לאנשי האס אס לשלוח כ-7000 אסירים יהודים בשלוש רכבות לטרזיינשטאט. הרכבת הראשונה עזבה את ברגן-בלזן ב-6 באפריל 1945 ועליה היו 400 אסירים מ"מחנה הכוכב" ו-2100 אסירים נוספים. הרכבת שוחררה ב-13 באפריל 1945 על ידי האמריקאים בעיר Farsleben. הרכבת השנייה יצאה מברגן בלזן ב-7 באפריל 1945 והגיעה לטרזיינשטט. הרכבת השלישית יצאה מברגן בלזן ב-10 באפריל 1945 ועליה היו כ-2500 יהודים מהולנד, חלקם מ"מחנה הכוכב", מהונגריה ומיוגוסלביה. הרכבת לא הגיעה ליעדה ועקבותיה נעלמו. לימים נודעה בתור "הרכבת האבודה" או "הטרנספורט האבוד".
הגרמנים דחסו את האסירים היהודים בקרונות משא של בהמות ובקרונות פחם. רובם היו חולים בטיפוס, שחפת או מחלות אחרות וסבלו מרעב ומתשישות. הרכבת החלה מסע קשה והזוי אשר נמשך 13 ימים. היא נסעה בכוון מזרח גרמניה וחיפשה נתיבי מסילות שלא הופצצו על ידי כוחות הברית, ולא היו באזורים שנכבשו כדי להגיע דרומה, לאזור פראג וטרזיינשטט. גם לאחר שברגן בלזן שוחרר ב-15 באפריל על ידי הבריטים נותרה הרכבת בשליטת הס.ס והמשיכה לנסוע. במהלך המסע מתו אסירים רבים. בכל פעם שהרכבת עצרה, אפשרו הגרמנים ליהודים להוריד את המתים בקרונות ולקבור אותם בשולי המסילה. חלק מהיהודים שירדו ניסו גם לחפש אוכל בשדות שליד הרכבת. ברכבת היה יהודי הולנדי, יוסף וייס, שערך רשימות של כל מי שמת בדרך ובאיזו תחנה לאורך המסע הוצאה גופתו ונקברה וציין את סימני הדרך שעל גבי פסי הרכבת. יום לפני סיום המסע ההזוי ברחו החיילים הגרמנים מהרכבת והיהודים נותרו ברשות עצמם. ב-23 באפריל 1945 הגיעה הרכבת לתוך יער עבות במזרח גרמניה ועצרה מחוץ לכפר טרביץ על ידי חיילים קוזקים רוסים מהצבא של המרשל ז'וקוב והם שחררו את הניצולים היהודים.
לאחר שחיילי הצבא האדום שחררו את ניצולי הרכבת הם שיכנו אותם בבתי העיירה שננטשו על ידי התושבים הגרמניים. החיילים הרוסים הקימו מעין בית חולים בטרביץ ובכפרים שליד וטיפלו בחולים אשר שהו שם כחודש עד חודשיים ולאחר מכן חזרו לארצותיהם. חלק מהיהודים מתו בימים שלאחר השחרור. הניצולים קברו את רוב הנספים בקבר אחים בבית קברות לא יהודי בטרביץ ואחרים נקברו בבית הקברות היהודי שהוקם בטרביץ. הצבא הרוסי הכין רשימות עם שמותיהם של 526 היהודים שנספו ב"רכבת האבודה" ונקברו בקבר האחים.
בתמונה:
שמחת השחרור.
רכבת שנשלחה מברגן-בלזן למחנה טרזיינשטט נעצרה על ידי הצבא האמריקני ואסיריה שוחררו.
האישה בתמונה היא סלימה שפיצר ואחת מבנותיה. בעלה של סלימה נרצח במחנה ברגן-בלזן.
הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ.
מספר ימים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945 החליט מפקד המחנה לשלוח את כל היהודים שהיו במחנה לתאי הגזים בטרזיינשטט. החל מינואר 1945 רוכזו 3,724 יהודים הולנדים לצורך "תוכנית ההחלפה" של הימלר. כ-2000 מביניהם נחשבו "מיוחסים" משום שהיו בעלי סרטיפיקטים או הגישו בקשות לסרטיפיקטים או ויזה למדינות אמריקה. קרמר הורה לאנשי האס אס לשלוח כ-7000 אסירים יהודים בשלוש רכבות לטרזיינשטאט. הרכבת הראשונה עזבה את ברגן-בלזן ב-6 באפריל 1945 ועליה היו 400 אסירים מ"מחנה הכוכב" ו-2100 אסירים נוספים. הרכבת שוחררה ב-13 באפריל 1945 על ידי האמריקאים בעיר Farsleben. הרכבת השנייה יצאה מברגן בלזן ב-7 באפריל 1945 והגיעה לטרזיינשטט. הרכבת השלישית יצאה מברגן בלזן ב-10 באפריל 1945 ועליה היו כ-2500 יהודים מהולנד, חלקם מ"מחנה הכוכב", מהונגריה ומיוגוסלביה. הרכבת לא הגיעה ליעדה ועקבותיה נעלמו. לימים נודעה בתור "הרכבת האבודה" או "הטרנספורט האבוד".
הגרמנים דחסו את האסירים היהודים בקרונות משא של בהמות ובקרונות פחם. רובם היו חולים בטיפוס, שחפת או מחלות אחרות וסבלו מרעב ומתשישות. הרכבת החלה מסע קשה והזוי אשר נמשך 13 ימים. היא נסעה בכוון מזרח גרמניה וחיפשה נתיבי מסילות שלא הופצצו על ידי כוחות הברית, ולא היו באזורים שנכבשו כדי להגיע דרומה, לאזור פראג וטרזיינשטט. גם לאחר שברגן בלזן שוחרר ב-15 באפריל על ידי הבריטים נותרה הרכבת בשליטת הס.ס והמשיכה לנסוע. במהלך המסע מתו אסירים רבים. בכל פעם שהרכבת עצרה, אפשרו הגרמנים ליהודים להוריד את המתים בקרונות ולקבור אותם בשולי המסילה. חלק מהיהודים שירדו ניסו גם לחפש אוכל בשדות שליד הרכבת. ברכבת היה יהודי הולנדי, יוסף וייס, שערך רשימות של כל מי שמת בדרך ובאיזו תחנה לאורך המסע הוצאה גופתו ונקברה וציין את סימני הדרך שעל גבי פסי הרכבת. יום לפני סיום המסע ההזוי ברחו החיילים הגרמנים מהרכבת והיהודים נותרו ברשות עצמם. ב-23 באפריל 1945 הגיעה הרכבת לתוך יער עבות במזרח גרמניה ועצרה מחוץ לכפר טרביץ על ידי חיילים קוזקים רוסים מהצבא של המרשל ז'וקוב והם שחררו את הניצולים היהודים.
לאחר שחיילי הצבא האדום שחררו את ניצולי הרכבת הם שיכנו אותם בבתי העיירה שננטשו על ידי התושבים הגרמניים. החיילים הרוסים הקימו מעין בית חולים בטרביץ ובכפרים שליד וטיפלו בחולים אשר שהו שם כחודש עד חודשיים ולאחר מכן חזרו לארצותיהם. חלק מהיהודים מתו בימים שלאחר השחרור. הניצולים קברו את רוב הנספים בקבר אחים בבית קברות לא יהודי בטרביץ ואחרים נקברו בבית הקברות היהודי שהוקם בטרביץ. הצבא הרוסי הכין רשימות עם שמותיהם של 526 היהודים שנספו ב"רכבת האבודה" ונקברו בקבר האחים.
בתמונה:
שמחת השחרור.
רכבת שנשלחה מברגן-בלזן למחנה טרזיינשטט נעצרה על ידי הצבא האמריקני ואסיריה שוחררו.
האישה בתמונה היא סלימה שפיצר ואחת מבנותיה. בעלה של סלימה נרצח במחנה ברגן-בלזן.
היום לפני 110 שנה (14.04.1912):
הטיטניק טובעת.
בליל 14 באפריל 1912 פגעה ה"טיטניק" בקרחון בצפון האוקיינוס האטלנטי. היא טבעה במי הקרח שעתיים ו-40 דקות לאחר מכן. כל כך הרבה אסונות איומים התחוללו מאז ברחבי כדור הארץ ובכל זאת, הטיטניק, שחייה נמשכו חמישה ימים בלבד, היא עדיין האונייה הכי מפורסמת בעולם.
ב-10 באפריל 1912 הפליגה טיטניק לשיט הבכורה שלה מנמל סאותהמפטון באנגליה. אחרי שתי חניות ביניים, בשרבור שבצרפת ובקוב שבאירלנד, פנתה לחצות את האוקיינוס האטלנטי לעבר ניו יורק, ועל סיפונה 1,324 נוסעים ו-889 אנשי צוות, 2,223 נפשות בסך הכול.
לקראת חצות במוצאי 14 באפריל, בעת שהיתה טיטניק מדרום לניופאונדלנד שבקנדה, התריעו התצפיתנים על גוש גדול של קרח צף היישר לפנים. הקצין הראשון, שהיה קצין המשמרת באותה שעה, פקד מיד להפנות את האונייה שמאלה, אך בגלל מנגנון ההיגוי המיושן לא הספיקה האונייה לפנות בעוד מועד, התחככה בהר הקרח בצדה הימני, ודופן האונייה נפגע ונפרץ חלקית לאורך 90 מ', מתחת לקו המים. שישה מדורים התחילו להתמלא במים. מעט אחרי חצות, אור ל-15 באפריל, ניתנה פקודה להוריד את סירות ההצלה ולשדר קריאת מצוקה באלחוט. כמה אוניות קלטו את השידור, אבל אף לא אחת מהן יכלה להגיע למקום בעוד מועד. ספינה שחלפה כמחווי ראייה מטיטניק בזמן ההתנגשות לא הגיבה לקריאות, משום שתחנת האלחוט שלה לא היתה מאוישת.
בשעה 00:40 ניתנה פקודה להוריד את סירת ההצלה הראשונה, ואחריה את השאר, אך רוב הנוסעים לא עמדו על הסכנה הנשקפת לחייהם וסירבו לרדת. לכן שוגרו הסירות הראשונות כשהן ריקות למחצה, ורק בהמשך הורדו סירות מלאות. מקצת הסירות אספו נוסעים שקפצו למים עם טביעת האונייה. מעט אחרי 02:00 החלה האונייה לטבוע, ובשעה 02:20 שקעה כולה תחת פני המים. בסך הכול ניצלו 492 נוסעים ו-214 אנשי צוות, 706 נפשות בסך הכול. 1,517 נוסעים ואנשי צוות קיפחו את חייהם. אוניית הנוסעים קרפטיה של החברה המתחרה, קיונרד, אספה אותם לאחר שהגיעה למקום הטביעה בסביבות 4 לפנות בוקר.
הטרגדיה האנושית היתה כבדה, אבל טביעתה של טיטניק היתה לאירוע מכונן בתרבות העולמית גם כאחת העדויות הסמליות ליוהרה האנושית אל מול כוחו של הטבע. בעקבותיה התערערה האמונה ביכולתו של האדם המודרני, המצויד בחידושי המדע והטכנולוגיה, לגבור על כל מכשול שהטבע יציב לפניו, כשם שהתערער האמון בבני הסמכא שהכריזו כי האונייה "אינה מסוגלת לטבוע". בכמה מובנים חשובים, טביעתה של טיטניק בישרה על ראשית הקץ של "הסדר הישן" ששרר בציוויליזציה המערבית מאז תקופת הנאורות, והיה עתיד להגיע לסיומו במלחמת העולם הראשונה שפרצה כשנתיים אחר כך.
סיפורה של טיטניק שימש בסיס למספר רב של ספרים וסרטים, בהם הסרט "טיטניק" (1997), אחד מהסרטים הרווחיים בתולדות תעשיית הקולנוע. הדבר מעיד כי התעניינות הציבור בה לא דעכה במשך השנים שחלפו מאז, ואין פלא שבמרוצת השנים נעשו כמה וכמה ניסיונות לגלות את שבר האונייה במעמקי האוקיינוס. המאמצים עלו יפה ב-1 בספטמבר 1985, כאשר משלחת מחקר צרפתית-אמריקנית, בראשות האוקיינוגרפים ז'ן-לואי מישל ורוברט בלרד, מצאה את שרידיה של טיטניק בעומק 3,800 מ' תחת פני המים.
הטיטניק טובעת.
בליל 14 באפריל 1912 פגעה ה"טיטניק" בקרחון בצפון האוקיינוס האטלנטי. היא טבעה במי הקרח שעתיים ו-40 דקות לאחר מכן. כל כך הרבה אסונות איומים התחוללו מאז ברחבי כדור הארץ ובכל זאת, הטיטניק, שחייה נמשכו חמישה ימים בלבד, היא עדיין האונייה הכי מפורסמת בעולם.
ב-10 באפריל 1912 הפליגה טיטניק לשיט הבכורה שלה מנמל סאותהמפטון באנגליה. אחרי שתי חניות ביניים, בשרבור שבצרפת ובקוב שבאירלנד, פנתה לחצות את האוקיינוס האטלנטי לעבר ניו יורק, ועל סיפונה 1,324 נוסעים ו-889 אנשי צוות, 2,223 נפשות בסך הכול.
לקראת חצות במוצאי 14 באפריל, בעת שהיתה טיטניק מדרום לניופאונדלנד שבקנדה, התריעו התצפיתנים על גוש גדול של קרח צף היישר לפנים. הקצין הראשון, שהיה קצין המשמרת באותה שעה, פקד מיד להפנות את האונייה שמאלה, אך בגלל מנגנון ההיגוי המיושן לא הספיקה האונייה לפנות בעוד מועד, התחככה בהר הקרח בצדה הימני, ודופן האונייה נפגע ונפרץ חלקית לאורך 90 מ', מתחת לקו המים. שישה מדורים התחילו להתמלא במים. מעט אחרי חצות, אור ל-15 באפריל, ניתנה פקודה להוריד את סירות ההצלה ולשדר קריאת מצוקה באלחוט. כמה אוניות קלטו את השידור, אבל אף לא אחת מהן יכלה להגיע למקום בעוד מועד. ספינה שחלפה כמחווי ראייה מטיטניק בזמן ההתנגשות לא הגיבה לקריאות, משום שתחנת האלחוט שלה לא היתה מאוישת.
בשעה 00:40 ניתנה פקודה להוריד את סירת ההצלה הראשונה, ואחריה את השאר, אך רוב הנוסעים לא עמדו על הסכנה הנשקפת לחייהם וסירבו לרדת. לכן שוגרו הסירות הראשונות כשהן ריקות למחצה, ורק בהמשך הורדו סירות מלאות. מקצת הסירות אספו נוסעים שקפצו למים עם טביעת האונייה. מעט אחרי 02:00 החלה האונייה לטבוע, ובשעה 02:20 שקעה כולה תחת פני המים. בסך הכול ניצלו 492 נוסעים ו-214 אנשי צוות, 706 נפשות בסך הכול. 1,517 נוסעים ואנשי צוות קיפחו את חייהם. אוניית הנוסעים קרפטיה של החברה המתחרה, קיונרד, אספה אותם לאחר שהגיעה למקום הטביעה בסביבות 4 לפנות בוקר.
הטרגדיה האנושית היתה כבדה, אבל טביעתה של טיטניק היתה לאירוע מכונן בתרבות העולמית גם כאחת העדויות הסמליות ליוהרה האנושית אל מול כוחו של הטבע. בעקבותיה התערערה האמונה ביכולתו של האדם המודרני, המצויד בחידושי המדע והטכנולוגיה, לגבור על כל מכשול שהטבע יציב לפניו, כשם שהתערער האמון בבני הסמכא שהכריזו כי האונייה "אינה מסוגלת לטבוע". בכמה מובנים חשובים, טביעתה של טיטניק בישרה על ראשית הקץ של "הסדר הישן" ששרר בציוויליזציה המערבית מאז תקופת הנאורות, והיה עתיד להגיע לסיומו במלחמת העולם הראשונה שפרצה כשנתיים אחר כך.
סיפורה של טיטניק שימש בסיס למספר רב של ספרים וסרטים, בהם הסרט "טיטניק" (1997), אחד מהסרטים הרווחיים בתולדות תעשיית הקולנוע. הדבר מעיד כי התעניינות הציבור בה לא דעכה במשך השנים שחלפו מאז, ואין פלא שבמרוצת השנים נעשו כמה וכמה ניסיונות לגלות את שבר האונייה במעמקי האוקיינוס. המאמצים עלו יפה ב-1 בספטמבר 1985, כאשר משלחת מחקר צרפתית-אמריקנית, בראשות האוקיינוגרפים ז'ן-לואי מישל ורוברט בלרד, מצאה את שרידיה של טיטניק בעומק 3,800 מ' תחת פני המים.
היום לפני 230 שנה (25.04.1792):
הגיליוטינה (מַעֲרֶפֶת) נכנסת לשימוש בצרפת.
במהלך ההיסטוריה היו בשימוש שיטות שונות להוצאה להורג. הנפוצות שבהן: סקילה, תלייה, עריפת ראש, העלאה על המוקד, ירי, זרם חשמלי ועוד. כך למשל, החל מהמאה ה-13 הייתה מקובלת העלאה על המוקד כעונש, במיוחד על עברות של כפירה בנצרות. עריפת הראש הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, והוחזרה לשימוש בתקופת המהפכה הצרפתית בהמלצת הרופא הצרפתי, לואי גיליוטין (על שמו נקראת הגיליוטינה).
נחקק חוק הקובע שכל עונשי המוות בצרפת יוצאו לפועל באמצעות מתקן זה – זאת כדי ליצור שוויון בין כל המעמדות. עד אז היו נהוגות דרכים שונות של הוצאה להורג, שהותאמו לפשע שבוצע ולמעמדו החברתי של העבריין.
הגיליוטינה ניתקה ראשיהם של מלכים ומלכות, משוררים, סופרים, אנשי רוח, לוחמים, עניים, נכים, אנשי כמורה, גברים, נשים וילדים. האירועים משכו אליהם אלפי צופים. למעשה, כמעט כל מי שלא מצא את עצמו תחת להב הגיליוטינה צפה בה קוצצת מהצד. שברים ברגלים ובידיים היו נחלתם של מפעילי הגיליוטינה עקב החלקה על הבמה לעתים קרובות בגלל הדם הרב.
ההוצאה להורג האחרונה שנערכה באמצעות גליוטינה, בצרפת, הייתה ב 1977.
הגיליוטינה (מַעֲרֶפֶת) נכנסת לשימוש בצרפת.
במהלך ההיסטוריה היו בשימוש שיטות שונות להוצאה להורג. הנפוצות שבהן: סקילה, תלייה, עריפת ראש, העלאה על המוקד, ירי, זרם חשמלי ועוד. כך למשל, החל מהמאה ה-13 הייתה מקובלת העלאה על המוקד כעונש, במיוחד על עברות של כפירה בנצרות. עריפת הראש הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, והוחזרה לשימוש בתקופת המהפכה הצרפתית בהמלצת הרופא הצרפתי, לואי גיליוטין (על שמו נקראת הגיליוטינה).
נחקק חוק הקובע שכל עונשי המוות בצרפת יוצאו לפועל באמצעות מתקן זה – זאת כדי ליצור שוויון בין כל המעמדות. עד אז היו נהוגות דרכים שונות של הוצאה להורג, שהותאמו לפשע שבוצע ולמעמדו החברתי של העבריין.
הגיליוטינה ניתקה ראשיהם של מלכים ומלכות, משוררים, סופרים, אנשי רוח, לוחמים, עניים, נכים, אנשי כמורה, גברים, נשים וילדים. האירועים משכו אליהם אלפי צופים. למעשה, כמעט כל מי שלא מצא את עצמו תחת להב הגיליוטינה צפה בה קוצצת מהצד. שברים ברגלים ובידיים היו נחלתם של מפעילי הגיליוטינה עקב החלקה על הבמה לעתים קרובות בגלל הדם הרב.
ההוצאה להורג האחרונה שנערכה באמצעות גליוטינה, בצרפת, הייתה ב 1977.
היום לפני 85 שנה (26.04.1937):
הנאצים מפציצים את העיר הספרדית גרניקה.
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, תמכה גרמניה הנאצית בכוחותיו של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד. ב-25 באפריל 1937 הפציצו עשרות מטוסי קורפוס קונדור הנאצי, בפיקוד הרמן גרינג, את העיר הבאסקית גרניקה. תוך זריעת הרס נורא, והרג כ-1,000 מתושביה. מחיקתה מן האוויר של גרניקה והבלגת העולם על כך, נתפסת כאחד מסימני החולשה שהראו מדינות אירופה - סימנים שהיה בהם בכדי לעודד את היטלר להאמין כי יוכל לממש את תוכניותיו לעתיד, ביחס לעמים נוספים ולארצות נוספות, ללא התנגדות בינלאומית של ממש, למעט משלוחי נשק.
גרניקה הפכה לסמל לסבל של אזרחים מהמלחמה. העיתונות העולמית סיקרה בהרחבה את הטבח באזרחים ואת החרבת העיר, ודעת הקהל בעולם זועזעה מהאירוע.
הצייר הספרדי פבלו פיקסו הנציח את זוועות גרניקה בתמונתו המפורסמת.
הנאצים מפציצים את העיר הספרדית גרניקה.
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, תמכה גרמניה הנאצית בכוחותיו של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד. ב-25 באפריל 1937 הפציצו עשרות מטוסי קורפוס קונדור הנאצי, בפיקוד הרמן גרינג, את העיר הבאסקית גרניקה. תוך זריעת הרס נורא, והרג כ-1,000 מתושביה. מחיקתה מן האוויר של גרניקה והבלגת העולם על כך, נתפסת כאחד מסימני החולשה שהראו מדינות אירופה - סימנים שהיה בהם בכדי לעודד את היטלר להאמין כי יוכל לממש את תוכניותיו לעתיד, ביחס לעמים נוספים ולארצות נוספות, ללא התנגדות בינלאומית של ממש, למעט משלוחי נשק.
גרניקה הפכה לסמל לסבל של אזרחים מהמלחמה. העיתונות העולמית סיקרה בהרחבה את הטבח באזרחים ואת החרבת העיר, ודעת הקהל בעולם זועזעה מהאירוע.
הצייר הספרדי פבלו פיקסו הנציח את זוועות גרניקה בתמונתו המפורסמת.
היום לפני 79 שנה (01.05.1943):
אסון הספינה "ארינפורה".
140 חיילים מארץ ישראל טבעו יחד עם האונייה הבריטית בדרך לפלישת בעלות הברית לאיטליה ב-43'. אחד החיילים כתב על יעדם הצפוי: "קשה לתאר ההתלהבות. הולכים ומתקרבים אנו לאחינו הנאנקים והמושפלים".
חיילי יחידת התובלה הבריטית 462, שהייתה מורכבת רובה ככולה ממתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל, כבר טעמו את טעמה המר של המלחמה. חודשים קודם לכן לחמו באל-עלמיין, והיו שותפים להדיפת כוחותיו של ארווין רומל במערכה בצפון אפריקה. הפלישה לאירופה, ידעו כולם, היא רק עניין של זמן. עם זאת, איש מהלוחמים לא ידע מה אופייה של המשימה שאליה נקראו בסוף אפריל 43', כשעלו על סיפון האוניות באלכסנדריה. כעבור יומיים בלב ים נחשפה המשימה - פלישה לאיטליה. פלוגה 462 הייתה הפלוגה הארץ-ישראלית הראשונה שעמדה להשלח לנחיתה באירופה. ב-24 באפריל 1943 - אחרי חג הפסח יצאה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לאי מלטה שיירה של כ-30 אניות נושאות ציוד, דלק וחיילי עזר כהכנה לקראת פלישת בעלות הברית לסיציליה.
ב־1 במאי 1943, בשעה 18:00, בעת שהייתה כ־50 ק"מ צפונית לבנגזי, זוהתה השיירה על ידי מטוס סיור גרמני. בשעה 21:00, באותו ערב, הותקפה השיירה על ידי 12 מפציצים גרמנים. שתי אניות מהשיירה נפגעו בתקיפה האווירית. הארינפורה ומכלית שהובילה בנזין. חוץ מתותחני האנייה ושאר צוות הארינפורה שהיה בתפקיד, כל החיילים שהיו על סיפונה נצטוו לרדת למפלס התחתון של הספינה כדי להקטין את סכנת היפגעותם מההתקפה האווירית. לרוע המזל, ספגה אחת מספנות האנייה פגיעה ישירה של פצצה והיא טבעה תוך ארבע דקות בלבד. המטוסים הגרמנים אף המשיכו וירו אש מקלעים לעבר האנייה והחיילים שניסו להימלט ממנה בזמן טביעתה.
רוב החיילים שהיו על סיפונה לא הספיקו להימלט וטבעו.
לזכרם של החללים הוקמה אנדרטה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. האנדרטה תוכננה בידי האדריכל ד"ר אשר חירם שתכנן אנדרטאות נוספות בהר הרצל ונחנכה ב-29 באפריל 1952. האנדרטה בנויה בטון מזוין מצופה לוחות אבן ומעוצבת כאונייה הניצבת בפינתה של בריכת מים רדודים המסמלים את הים. מתחת לשולי הבריכה מצויים לוחות אבן השקועים בתוך הבריכה בהם חרוטים שמות החללים שמקום קבורתם לא נודע.
זמן קצר קודם להפלגתם חתמו החיילים הנשואים על גט על תנאי, שהתממש עם טביעתם.
אסון הספינה "ארינפורה".
140 חיילים מארץ ישראל טבעו יחד עם האונייה הבריטית בדרך לפלישת בעלות הברית לאיטליה ב-43'. אחד החיילים כתב על יעדם הצפוי: "קשה לתאר ההתלהבות. הולכים ומתקרבים אנו לאחינו הנאנקים והמושפלים".
חיילי יחידת התובלה הבריטית 462, שהייתה מורכבת רובה ככולה ממתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל, כבר טעמו את טעמה המר של המלחמה. חודשים קודם לכן לחמו באל-עלמיין, והיו שותפים להדיפת כוחותיו של ארווין רומל במערכה בצפון אפריקה. הפלישה לאירופה, ידעו כולם, היא רק עניין של זמן. עם זאת, איש מהלוחמים לא ידע מה אופייה של המשימה שאליה נקראו בסוף אפריל 43', כשעלו על סיפון האוניות באלכסנדריה. כעבור יומיים בלב ים נחשפה המשימה - פלישה לאיטליה. פלוגה 462 הייתה הפלוגה הארץ-ישראלית הראשונה שעמדה להשלח לנחיתה באירופה. ב-24 באפריל 1943 - אחרי חג הפסח יצאה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לאי מלטה שיירה של כ-30 אניות נושאות ציוד, דלק וחיילי עזר כהכנה לקראת פלישת בעלות הברית לסיציליה.
ב־1 במאי 1943, בשעה 18:00, בעת שהייתה כ־50 ק"מ צפונית לבנגזי, זוהתה השיירה על ידי מטוס סיור גרמני. בשעה 21:00, באותו ערב, הותקפה השיירה על ידי 12 מפציצים גרמנים. שתי אניות מהשיירה נפגעו בתקיפה האווירית. הארינפורה ומכלית שהובילה בנזין. חוץ מתותחני האנייה ושאר צוות הארינפורה שהיה בתפקיד, כל החיילים שהיו על סיפונה נצטוו לרדת למפלס התחתון של הספינה כדי להקטין את סכנת היפגעותם מההתקפה האווירית. לרוע המזל, ספגה אחת מספנות האנייה פגיעה ישירה של פצצה והיא טבעה תוך ארבע דקות בלבד. המטוסים הגרמנים אף המשיכו וירו אש מקלעים לעבר האנייה והחיילים שניסו להימלט ממנה בזמן טביעתה.
רוב החיילים שהיו על סיפונה לא הספיקו להימלט וטבעו.
לזכרם של החללים הוקמה אנדרטה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. האנדרטה תוכננה בידי האדריכל ד"ר אשר חירם שתכנן אנדרטאות נוספות בהר הרצל ונחנכה ב-29 באפריל 1952. האנדרטה בנויה בטון מזוין מצופה לוחות אבן ומעוצבת כאונייה הניצבת בפינתה של בריכת מים רדודים המסמלים את הים. מתחת לשולי הבריכה מצויים לוחות אבן השקועים בתוך הבריכה בהם חרוטים שמות החללים שמקום קבורתם לא נודע.
זמן קצר קודם להפלגתם חתמו החיילים הנשואים על גט על תנאי, שהתממש עם טביעתם.
היום לפני 80 שנה (08.05.1942):
יום הולדתה של דורותי קאונטס.
לאחר שבשנת 1954 קבע בית המשפט העליון של ארה"ב כי ההפרדה הגזעית בבתי הספר אינה חוקית, החלו לשלב תלמידים אפרו-אמריקאים בבתי ספר שהיו מיועדים עד אז ללבנים בלבד.
דורותי קאונטס הייתה תלמידה בת 15 שהחלה ללמוד בתיכון 'הארי הארדינג' בשארלוט, צפון קרוליינה, ב -4 בספטמבר 1957.
לפני שיצאה מביתה אמר לה אביה: "תזכרי שאינך נחותה מאף בן אנוש, ושתמיד תוכלי לעשות מה שתרצי, רק תרימי את הראש למעלה בגאווה".
כבר בדרכה לתיכון תלמידים ירקו עליה, לעגו לה, הטרידו אותה ואף רגמו אותה באבנים.
לאחר מספר ימים הוריה החליטו להוציא אותה מבית הספר מתוך חשש לחייה.
סיפורה של דורותי קאונטס לא היה יחיד באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של ארה"ב, זהו היה סיפורם של אלפי תלמידים אפרו-אמריקאים שנלחמו למען שוויון זכויות בחייהם.
בשנת 2008, כ-51 שנה לאחר הפרשה החליטו בתיכון 'הארדינג' להתנצל בפני דורותי, ולהעניק לה תעודת הוקרה וגם לקרוא לספרייה בבית הספר על שמה.
בתמונה: תלמידים בתיכון 'הארדינג' מצחקקים ולועגים מאחורי גבה של דורותי.
יום הולדתה של דורותי קאונטס.
לאחר שבשנת 1954 קבע בית המשפט העליון של ארה"ב כי ההפרדה הגזעית בבתי הספר אינה חוקית, החלו לשלב תלמידים אפרו-אמריקאים בבתי ספר שהיו מיועדים עד אז ללבנים בלבד.
דורותי קאונטס הייתה תלמידה בת 15 שהחלה ללמוד בתיכון 'הארי הארדינג' בשארלוט, צפון קרוליינה, ב -4 בספטמבר 1957.
לפני שיצאה מביתה אמר לה אביה: "תזכרי שאינך נחותה מאף בן אנוש, ושתמיד תוכלי לעשות מה שתרצי, רק תרימי את הראש למעלה בגאווה".
כבר בדרכה לתיכון תלמידים ירקו עליה, לעגו לה, הטרידו אותה ואף רגמו אותה באבנים.
לאחר מספר ימים הוריה החליטו להוציא אותה מבית הספר מתוך חשש לחייה.
סיפורה של דורותי קאונטס לא היה יחיד באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של ארה"ב, זהו היה סיפורם של אלפי תלמידים אפרו-אמריקאים שנלחמו למען שוויון זכויות בחייהם.
בשנת 2008, כ-51 שנה לאחר הפרשה החליטו בתיכון 'הארדינג' להתנצל בפני דורותי, ולהעניק לה תעודת הוקרה וגם לקרוא לספרייה בבית הספר על שמה.
בתמונה: תלמידים בתיכון 'הארדינג' מצחקקים ולועגים מאחורי גבה של דורותי.
היום לפני 218 שנה (14.05.1804):
משלחת לואיס וקלארק יוצאת לדרכה מסנט לואיס.
ב-1803 קרא תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, לקצין צעיר בשם מריווז'ר לואיס, אז בן 29, והטיל עליו שתי משימות חשובות - לחקור את נהר
המיזורי ויובליו כדי לגלות אם הנהר מתחבר לאוקיינוס השקט, ולבדוק אם למדינות קולורדו, אורגון ולאזור קולומביה יש חיבור ימי לאותו אוקיינוס.
לואיס, אולי בגלל חוסר ביטחון, פנה לידידו משכבר הימים הקצין וויליאם קלארק, שיחלוק איתו את הפיקוד על המשלחת. כך יצאו השניים, ב-14 במאי 1804, בחסות 44 הרפתקנים אל מעבר לנהר המיסיסיפי. כל אמריקה ציפתה אז בדריכות לתוצאות השליחות. באותה תקופה היווה נהר המיסיסיפי את גבולה המערבי של ארה"ב הצעירה, שכן רק ציידי פרוות וחוקרים הרפתקנים העזו להסתובב באזורים הרחוקים מהעין של מערב המדינה. אחרי 28 חודשים ארוכים השלימה המשלחת את המשימה והגיעה דרך נהר קולומביה אל חופו של האוקיינוס השקט. עם שובם התקבלו שני הקצינים בכבוד מלכים והיו לראשונים שמיפו את שטחי המערב דרכם עברו. היומנים שכתבו מהווים מקור מידע רב-ערך על השבטים האינדיאנים שפגשו בדרכם ועל עולם החי בו נתקלו. עם השנים התבררו, כמובן, עובדות נוספות על אותו מסע הרואי, שהיו אולי מסירות כמה נוצות מעטרת הגבורה של לואיס וקלארק. למשל, העובדה שלא היו הראשונים שעברו בשטחים הבתוליים-פראיים האלה. מתברר שכשהשניים הגיעו לצפון-דקוטה, הם פגשו בשלושה ציידי פרוות שהיו בדרכם חזרה משיטוט באזורים הפראיים של המערב. אחד מהם, ג'ון קולטר, התבקש על-ידי לואיס וקלארק לחזור על עקבותיו ולהפוך למדריכם במסע. קולטר, שכבר שהה בכל אותם מקומות ש'גילתה' המשלחת, הסכים. בתום הסיור המפרך נפרד מידידיו החדשים ונותר במערב הפרוע ארבע שנים נוספות, מה שמנע ממנו להתכבד בכל אותות היוקרה שהורעפו על אנשי המשלחת עם שובם לוושינגטון. גיבורה אחרת דווקא כן זכתה לתשומת-לב רבה. זו היתה סאקאקאוויה האינדיאנית, אשתו של צייד פרוות ממוצא קנדי-צרפתי. כשהיא נושאת את ילדה הקטן, שאומץ לאחר מכן על-ידי לואיס, הפכה למתורגמנית המשלחת והצילה אותם לא פעם, בחוכמתה הטבעית, מהיתקלויות עוינות עם שבטי אינדיאנים שפגשו לאורך המסע. כהוקרה לפועלה, העניקו לואיס וקלארק לאגם גדול בצפון-דקוטה את שמה. לואיס וקלארק ערכו מסע בן 13,000 קילומטר במשך עשרים ושמונה חודשים.
משלחת לואיס וקלארק יוצאת לדרכה מסנט לואיס.
ב-1803 קרא תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, לקצין צעיר בשם מריווז'ר לואיס, אז בן 29, והטיל עליו שתי משימות חשובות - לחקור את נהר
המיזורי ויובליו כדי לגלות אם הנהר מתחבר לאוקיינוס השקט, ולבדוק אם למדינות קולורדו, אורגון ולאזור קולומביה יש חיבור ימי לאותו אוקיינוס.
לואיס, אולי בגלל חוסר ביטחון, פנה לידידו משכבר הימים הקצין וויליאם קלארק, שיחלוק איתו את הפיקוד על המשלחת. כך יצאו השניים, ב-14 במאי 1804, בחסות 44 הרפתקנים אל מעבר לנהר המיסיסיפי. כל אמריקה ציפתה אז בדריכות לתוצאות השליחות. באותה תקופה היווה נהר המיסיסיפי את גבולה המערבי של ארה"ב הצעירה, שכן רק ציידי פרוות וחוקרים הרפתקנים העזו להסתובב באזורים הרחוקים מהעין של מערב המדינה. אחרי 28 חודשים ארוכים השלימה המשלחת את המשימה והגיעה דרך נהר קולומביה אל חופו של האוקיינוס השקט. עם שובם התקבלו שני הקצינים בכבוד מלכים והיו לראשונים שמיפו את שטחי המערב דרכם עברו. היומנים שכתבו מהווים מקור מידע רב-ערך על השבטים האינדיאנים שפגשו בדרכם ועל עולם החי בו נתקלו. עם השנים התבררו, כמובן, עובדות נוספות על אותו מסע הרואי, שהיו אולי מסירות כמה נוצות מעטרת הגבורה של לואיס וקלארק. למשל, העובדה שלא היו הראשונים שעברו בשטחים הבתוליים-פראיים האלה. מתברר שכשהשניים הגיעו לצפון-דקוטה, הם פגשו בשלושה ציידי פרוות שהיו בדרכם חזרה משיטוט באזורים הפראיים של המערב. אחד מהם, ג'ון קולטר, התבקש על-ידי לואיס וקלארק לחזור על עקבותיו ולהפוך למדריכם במסע. קולטר, שכבר שהה בכל אותם מקומות ש'גילתה' המשלחת, הסכים. בתום הסיור המפרך נפרד מידידיו החדשים ונותר במערב הפרוע ארבע שנים נוספות, מה שמנע ממנו להתכבד בכל אותות היוקרה שהורעפו על אנשי המשלחת עם שובם לוושינגטון. גיבורה אחרת דווקא כן זכתה לתשומת-לב רבה. זו היתה סאקאקאוויה האינדיאנית, אשתו של צייד פרוות ממוצא קנדי-צרפתי. כשהיא נושאת את ילדה הקטן, שאומץ לאחר מכן על-ידי לואיס, הפכה למתורגמנית המשלחת והצילה אותם לא פעם, בחוכמתה הטבעית, מהיתקלויות עוינות עם שבטי אינדיאנים שפגשו לאורך המסע. כהוקרה לפועלה, העניקו לואיס וקלארק לאגם גדול בצפון-דקוטה את שמה. לואיס וקלארק ערכו מסע בן 13,000 קילומטר במשך עשרים ושמונה חודשים.