היום לפני 22 שנים (11.10.1999):
התחילו הצילומים של טרילוגיית הסרטים "שר הטבעות", המבוססים על טרילוגיית הספרים שכתב ג'ון רונלד רעואל טולקין.

את הסרטים ביים הבמאי הניו-זילנדי פיטר ג'קסון. כשהיה בן 17 ראה ג'קסון את סרט האנימציה "שר הטבעות" (סרט בבימויו של ראלף באקשי המבוסס על החצי הראשון של טרילוגיית הספרים). הסיפור משך אותו וגרם לו לקרוא את הספרים. מאז, טען, הוא חשב לעצמו ש"זה כזה סיפור נהדר, מישהו צריך לעשות על זה סרט". ג'קסון חיכה שנים שמישהו ירים את הכפפה, כשראה שזה לא קורה החליט לקחת את התפקיד על עצמו והרים את אחת מהפקות הסרטים הגדולות ביותר שידע הקולנוע עד אז.

הפקת הסרט לקחה כשמונה שנים. בין היתר, לקח מעל שנה להשיג את זכויות היוצרים של הספרים. גם כשהצליח ג'קסון להשיג את זכויות היוצרים, היה צריך למצוא אולפן ומימון עבור הסרטים. תחילה עלו כמה רעיונות, ביניהם לעשות רק שני סרטים, עבורם הוקצב מימון של 75 מיליון דולרים. בפועל, הפקת הטרילוגיה הפכה לאחת ההפקות הגדולות שנעשו אי פעם, עם תקציב שנע, לפי הערכות שונות, בין 280-330 מיליון דולרים, סכום שנחשב לנמוך יחסית בהתחשב בכמות העבודה, האנשים והאפקטים שנדרשו כדי לעבוד על הסרטים.

ההפקה כללה בין היתר יצירה של לוקיישנים שלמים יש מאין, כמו למשל "הפלך" (כפר ההוביטים), נקרת הלם, מינאס טירית וההיכל של אדוראס (ברוהאן). כמו כן, יוצרו עבור ההפקה מאות כלי נשק מקוריים: מגנים, חצים, קשתות, חרבות, וכן רגלי הוביטים ואוזני אלפים. הצילומים עצמם נמשכו מעל לשנה, במהלכה צולמו שלושת הסרטים בבת אחת, ללא סדר כרונולוגי, וב-150 לוקיישנים שונים, לרוב בכמה נקודות בו זמנית לאורכה ולרוחבה של ניו זילנד.

עם יציאתם של הסרטים לאקרנים הם הפכו להצלחה אדירה, והיו לסרטים הרווחיים ביותר נכון לתקופתם. כמו כן, הסרט השלישי (שובו של המלך) הפך לאחד הסרטים המעוטרים ביותר, כשזכה ב-11 פרסי אוסקר – כל הפרסים אליהם היה מועמד באותה שנה. בין הזכיות ניתן למצוא את הזכייה בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר וכמובן – פרס הסרט הטוב ביותר. מעבר להצלחתם של הסרטים בקולנוע, הייתה להם השפעה רבה על ניו זילנד עצמה. הסרט, שצולם בלוקיישנים אמיתיים, גרם למעריצים רבים לרצות להגיע ולבקר בעצמם ב"ארץ התיכונה". בניו זילנד דיווחו על עלייה של 50% בכמות התיירים שהגיעו למדינה לאחר יציאת הסרטים. בתרגום לכסף, מעריכים שמדובר ב-33 מיליון דולרים (לפחות) של הכנסות ממטיילים ותיירים בניו זילנד מידי שנה.

ברמה האישית, הסרט נגע לליבם של מיליוני צופים מסביב לעולם ועורר גם עניין מחודש בטרילוגיית הספרים בפרט, ובעבודותיו האחרות של טולקין בכלל.

וסתם עוד פרט נחמד: השחקן כריסטופר לי, שגילם את דמותו של סארומן בטרילוגיית הסרטים, היה מעריץ שרוף של הספרים עוד לפני צילום הסרטים. הוא גם זכה בחייו לפגוש את טולקין. בעת פגישתו עם טולקין, אמר טולקין ללי שהוא מקבל את ברכתו, אם יום אחד יצלמו סרט של "שר הטבעות", לגלם את דמותו של גנדלף. כשהתחילו האודישנים לסרט לי בא להיבחן לתפקידו של גנדלף, אך הוצע לו תפקידו של סארומן במקום. לי, שחלם לקחת חלק בהפקה הסכים כמובן לגלם את סארומן. הוא היה השחקן הראשון שלוהק לתפקיד כלשהו בהפקה.

לזכרו של דניס ריצ'י שהלך לעולמו לפני 10 שנים.

לא מעט מבני האנוש ששמם נכתב בספרי ההיסטוריה מוכרים לנו, ויש גם כאלה שנשארו די אלמונים למרות שהם פיתחו או עשו דברים מדהימים.
כזה היה דניס ריצ'י, מהפכן בלתי נלאה ונראה.
דניס היה המפתח והדמות המרכזית ביצירת שפת התוכנה C על שלל נגזרותיה. השפה הזאת היא אבן הפינה בעולם המחשוב כיוון שהיא - והשפות שהתפתחו על בסיס התחביר שלה - הן מה שמפעיל את מנוע החיפוש גוגל, את הסמארטפונים, את שרתי המחשוב העסקיים ואת מסדי הנתונים.
משפת C, על כלליה וחוקיה, נוצרו השפות ++C וג'אווה. חלקים גדולים ממערכות ההפעלה יוניקס, לינוקס ו-OS של אפל נכתבו בשפה זו. היא גם הבסיס הראשוני לחלונות של מיקרוסופט. זוהי השפה שנגזרותיה מאפשרות להריץ את מסדי הנתונים של חברות כמו גוגל ואמזון ומאפשרות לחברות הסלולר לספק שירותים למיליארדי צרכנים. נגזרות C הן הרכיב ההכרחי והבלתי נראה בקרביים של אייפון ואייפד.
ב-1973 הוציא לאור את ספר ההדרכה לשפה. ספר זה נחשב לאחד מספרי התכנות הטובים בכל הזמנים. זהו גם הספר הראשון שבו התוכנית הראשונה שהתלמיד כותב מדפיסה למסך את המשפט "Hello World" - נוהג שמאמצים מאז, בתור מחווה לריצ'י, כמעט כל ספרי התכנות.

היום לפני 59 שנה (15.10.1962):
הנשיא ג'ון קנדי מודיע לציבור על משבר הטילים בקובה

יחסי ברית המועצות וקובה לא הסתכמו בתחום הכלכלי. במאי 1962 לערך, החליט מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב (בתיאום עם קסטרו) להקים בקובה בסיסי טילים בליסטיים. מניעיו של חרושצ'וב למהלך זה אינם ברורים לחלוטין. השערות נפוצות הן כי פעל בתגובה להצבת טילים בליסטיים אמריקניים בטורקיה וכי ביקש להרתיע את ארה"ב מלצאת לפעולה צבאית בקובה או בברלין (שם התקיים סכסוך נוסף בין המעצמות).

ידיעות מודיעיניות על הצבת הטילים הגיעו לידי ארה"ב, והעצימו את המתח ששרר בין שתי המעצמות מאז תחילת המלחמה הקרה. בספטמבר 1962 הזהיר הנשיא האמריקאי ג'ון פ' קנדי את שלטונות ברית המועצות, כי הצבת כלי נשק תוקפניים בקובה, תביא לעימות בין שתי המדינות.
ב-15 באוקטובר 1962 (כחודש לאחר הגעת הטילים הראשונים לקובה) הבחינו לראשונה מטוסי ביון אמריקניים (U2), בטיל בליסטי על אדמת קובה. יומיים אחר כך הודיע המודיעין האמריקני לקנדי כי ברית המועצות בונה בסיסי טילים בקובה. ניתוח המידע המודיעיני העלה כי בכוונת ברית המועצות להציב בקובה טילי לטווחים בינוניים. מידע נוסף העיד על הצבת מטוסים מפציצים בעלי טווח טיסה נרחב. הצבת טילים אלו, המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני, על אדמת קובה הייתה מאפשרת לצבא הסובייטי להנחית מכת פתע גרעינית על רוב שטחי ארה"ב. מידע שהגיע שלושה ימים לאחר מכן העלה כי כמה מסוללות הטילים מוכנות לפעולה.

בתגובה למידע שהגיע לרשותו, כינס הנשיא קנדי את יועציו הקרובים על מנת לתכנן את התגובה האמריקנית. ב-22 באוקטובר בנאום מול האומה תבע קנדי מברית המועצות להסיג את הטילים מקובה, ובמקביל הכריז על הטלת מצור ימי סביב חופי קובה. הפעלת המצור נועדה לסמן לחרושצ'וב, על נכונותו של קנדי להפעיל כוח ובכך לגרום לו להיכנע.
הימים הקרובים לאחר הטלת המצור עברו על אזרחי ארה"ב וברית המועצות במתח רב, כאשר סכנת מלחמה גרעינית עומדת בפתח, ומדינות העולם כולו ממתינות לראות כיצד יסתיים המשבר. שיירת אניות סובייטיות שנשאו ראשי נפץ גרעיניים ונעו לעבר קובה, עמדה לבחון תוך זמן קצר את אכיפת המצור. בהוראת קנדי, החל כוח צבא אמריקני בהכנות לפלישה אפשרית. בקובה נערך כוח בן 40,000 חיילים סובייטים מצוידים בנשק גרעיני טקטי. במקביל התנהל משא ומתן שקט בין שני הצדדים.

ב-26 באוקטובר הציע חרושצ'וב לקנדי בחשאי, להסיג את הטילים מקובה תמורת הסכמתה של ארה"ב לא לפעול נגד משטרו של קסטרו. עוד בטרם הספיק קנדי להגיב להצעה, הוסיף חרושצ'וב ביום שלמחרת דרישה פומבית כי ארה"ב תסיג את טיליה מטורקיה. במהלך אותו יום הופל מטוס ביון אמריקני בשמי קובה וטייסו נהרג. מטוס ביון אחר כמעט והופל מעל שמי ברית המועצות. החשש מהסלמת העימות מטעות מקרית לכדי מלחמה גרעינית, הניע את שני הצדדים להגיע להסכמה במהירות.

בנאום פומבי, הסכים קנדי להימנע מפעולה כנגד משטרו של קסטרו תמורת הסגת הטילים. אחיו של הנשיא, רוברט קנדי, נפגש בחשאי עם השגריר הסובייטי והודיע לו כי ארה"ב מוכנה להסיג את טיליה מטורקיה. ב-28 באוקטובר הודיע חרושצ'וב על פינוי הטילים מקובה. הספינות הסובייטיות שהיו בדרכן לקובה שבו לאחור והמשבר הגיע לסיומו. זמן קצר לאחר מכן פונו בחשאי טילים אמריקנים מטורקיה.
במאזן יחסי הכוחות בין המעצמות נחשב חרושצ'וב כמי ש"מיצמץ ראשון" והורה על פינוי הטילים, מכיוון שהאמין לאיומיו של קנדי במלחמה גרעינית. ב-1964, שנתיים לאחר המשבר, הודח חרושצ'וב מהנהגת ברית המועצות.
בתום המשבר ייסדו ארה"ב וברית המועצות את "הקו האדום", קו תקשורת ישיר בין ראשי שתי המדינות. הקו האדום נועד למנוע אי הבנות והידרדרות למלחמה גרעינית בשל כשל בתקשורת.

ניהול משבר הטילים ללא הפעלת כוח צבאי, נחשב לאחד מהישגיו הגדולים של ממשל קנדי. תהליך קבלת ההחלטות בממשל האמריקני (ובמידה פחותה גם בממשל הסובייטי) תועד במספר רב של ספרים, מחקרים ואף סרטי קולנוע. לא פעם הוא משמש כמקרה דוגמה לניהול מדיניות אסטרטגית וטקטית ביחסים בינלאומיים.

היום לפני 155 שנה (18.10.1867):
ארה"ב רוכשת את אלסקה מרוסיה.
במאה ה-18 החלו הרוסים לחקור את האזור, כאשר הדני ויטוס ברינג נשלח על ידי הצאר הרוסי לבדוק את חופי היבשת הסמוכה. ברינג הבין כי אלסקה יכולה להיות מקור כלכלי חשוב הנשען על סחר בפרוות כלבי ים, ואכן הקימו הרוסים בסיס ציד וסחר בפרוות באי קודיאק.
השתלטותם של הרוסים על אזורים באלסקה לוותה לעתים בעימותים ומלחמות עם בני השבטים הילידיים. הרוסים לא הקימו התיישבות עניפה באלסקה, מלבד באזור האיים האלאוטים וקודיאק, וגם שם מספר המתיישבים הגיע למאות בודדות בלבד.
ב-1867, בעקבות משבר בענף הפרוות והקשיים הכלכליים בהם היתה נתונה רוסיה לאחר מלחמת קרים, החליטו הרוסים למכור את אלסקה לארה"ב עבור 7.2 מיליון דולר. עד 1884 לא נעשה נסיון אמריקני רציני ליישב את אלסקה ולבנות בה משטר אזרחי. למעשה, שלט הצבא במקום.
הזינוק הכלכלי וההתיישבותי באלסקה התרחש סביב גילוי הזהב במדינה. ב-1880 התגלה מרבץ הזהב הראשון בג'ונו. ב-1890 כבר היתה במקום אוכלוסייה של 1,200 תושבים, ובמקום נוצרה עיירה קטנה. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 משך הזהב המוני אנשים מכל העולם, שבאו למדינה כדי לגלות את המתכת היקרה. זהב התגלה גם בסיוורד ובעמק נהר הטאננה ואף מעבר לחוג הארקטי, גילוי שהביא להקמתם של יישובים עבור הכורים ועבור מספקי השירותים.
"הבהלה לזהב" וההתיישבויות החדשות שקמו באלסקה הביאו את הממשל המרכזי בוושינגטון לפעול למען ייצוב השלטון האזרחי במקום. תקנות חדשות נחקקו באשר למסחר, מסים וממשל וכן הוכשרו דרכי תחבורה.

היום לפני 92 שנה (24.10.1929)
יצא אל האור "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף, מסה פמיניסטית שדנה וביקרה את מקומן הריאלי והספרותי של הנשים בתחומי המסגרת התרבותית-ספרותית, אשר נשלטה בידי הגברים.

נניח שלוויליאם שייקספיר היתה אחות מוכשרת להפליא בשם ג'ודית, מבקשת וולף לשחק עם קוראי חיבורה "חדר משלך" משחק קצר בדמיון מודרך, אשר לא היתה נופלת בדמיונה הפורה והעשיר מאחיה הידוע. ונניח, ממשיכה וולף, שבעוד שלשייקספיר ניתנה ההזדמנות להיחשף אל יסודות הכתיבה עוד בילדותו, בהיותו תלמיד בבית הספר, ואילו בבגרותו הוא אף זכה לנסוע ברחבי אנגליה ולבסס את שמו באופן עצמאי, נדרשה ג'ודית, בהתאם להלכי רוח התקופה, להתחנך בביתה ולהפוך בבגרותה לאם ורעיה טובה, שאינה יכולה לפרנס את עצמה בלא סיוע של גבר. האם במציאות שכזו אישה אשר ניחנה בגאונותו של שייקספיר אכן היתה מסוגלת לבנות לעצמה שם ומעמד כשלו? שואלת וולף ועונה בנחרצות: הסיכוי שאישה אליזבתנית כישרונית תוכל לכתוב מחזות שייקספיריים בתנאים שכאלו הוא אפסי.

תרגיל קטן זה הוא רק אחד מתוך שלל ההרהורים השנונים אותם מציגה הסופרת וירג'יניה וולף במסתה הנודעת "חדר משלך" אשר נחשבת בעיני רבים ורבות לאחד מן החיבורים הפמיניסטיים החשובים של המאה ה-20. מסה זו מבוססת על שתי הרצאות אותן העבירה וולף בפני קהל של נשים באוקטובר 1928 באוניברסיטת קיימברידג' – אוניברסיטה שבאותה התקופה מנעה עדיין מנשים להיכנס אל הספריה לבדן ללא הפניה מאחד המרצים. הנושא שעליו נתבקשה וולף לדבר בהרצאות אלה היה "נשים וספרות", והשאלה שבה היא בחרה להתמקד היתה מדוע כמעט ולא נמנו נשים עם היוצרים הגדולים של המאות הקודמות, וכיצד מצב זה עשוי להשתנות.

בניגוד לאישים אחרים שדנו בשאלה זו לפני ובמהלך תקופת חייה של וולף ותלו את מצב זה בנחיתות האינטלקטואלית של בנות המין הנשי, היא טענה כי הסיבה להיעדרותן של נשים סופרות מן הקנון הספרותי נעוצה בנסיבות חיצוניות ובתנאים מטריאליסטיים: כל עוד לאישה לא יהיה די כסף שיותיר לה זמן פנוי למלאכת הכתיבה, וכל עוד היא לא תזכה למקום פרטי משל עצמה שבו תוכל לכתוב, היא לא תוכל ליצור. לכן, טענה וולף, "אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים". רק כך יוכלו הנשים בעלות כישרון הכתיבה לזכות בחופש פעולה ממשי, להפוך לסופרות מן השורה, וחשוב מכך – לשנות את אופיו של הרומן, שגם הוא עוצב בידי הגברים.

אמונתה זו של וולף כי הנשים יצליחו להותיר את חותמן על תחום כתיבת הרומנים וייצוג הדמויות הנשיות המופיעות בהם היא נקודה נוספת אשר נחשבת לאחד מן ההיבטים הפמיניסטיים החשובים והמשמעותיים המופיעים ב"חדר משלך". וולף ראתה במודל הכתיבה הגברי מודל אשר מייצר דמויות נשיות, ומתוך כך מבסס את תדמית האישה בעולם שמחוץ לדפי הרומן, כעוד אובייקט מתוך שלל אובייקטים רבים ושונים המצויים בעולם שנשלט בידי הגברים. לדעתה, כאשר יינתנו לנשים הכותבות הכנסה קבועה וחדר פרטי משלהן לצורך יצירה הן תוכלנה להיחלץ מן הכבלים החברתיים וממודל הכתיבה הגברי, ובמקומו לייצר סוג שונה של כתיבה נשית אשר תהיה בעלת מבנה שונה אשר יציג קול ייחודי וחדש. כתיבה נשית זו תצליח לדעת וולף להציב את הגיבורות והדמויות הנשיות כסובייקט בעל רצונות, רגשות וצרכים בתחומי הפלטפורמה הספרותית, ובכך תביא לשינוי גם בתפיסת הנשים במציאות.

היום לפני 130 שנה (27.10.1891):
יום הולדתו של חסיד אומות העולם, פאול גרינינגר.
פאול גרינינגר היה קצין משטרה שוויצרי. אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה במרס 1938 גבר זרם הפליטים היהודים שביקשו להיכנס לשווייץ, ואולם, דווקא אז סגרה ממשלת שווייץ את שעריה בפני פליטים יהודים. ב-18 באוגוסט 1938 נצטווה גרינינגר, קצין מקומי בקנטון זנקט גלן, שלא להתיר כניסת פליטים מגרמניה הנמלטים ממנה מחמת רדיפות גזע. מול גל פליטים בלתי-פוסק בגבול אוסטריה התעלם גרינינגר מהוראות ממשלתו והחליט להתיר לכל היהודים החוצים את הגבול בנקודת הביקורת שלו להיכנס לשווייץ. לצורך הכיסוי הקדים את התאריך בחותמת הרשמית, כך שבדרכוני הפליטים יהיה כתוב שהם נכנסו לשווייץ לפני צו הממשלה בחודש אוגוסט.
מאוגוסט עד להדחתו בדצמבר 1938 אפשר גרינינגר, לדברי התובע במשפטו, ל- 3600 יהודים להיכנס לשווייץ שלא כחוק. בנוסף, רכש גרינינגר מכספו מעילים וציוד אחר לפליטים שהגיעו חסרי כל.
צירות גרמניה הנאצית בברן מחתה על הפעולה, ובינואר 1939 פתחה ממשלת שווייץ בחקירת פעילותו של גרינינגר והגישה תביעה נגדו. הוא נמצא אשם בהתעלמות מפקודות, וב-1941 נגזר עליו קנס כבד ונשללו ממנו זכויותיו לפיצויים ולגמלה. לא ניתנה לו עוד משרה ניאותה בממשלה או במגזר הפרטי. הוא התקיים בדוחק והלך לעולמו בשנת 1972 כשהוא חסר כל.
רק בשנת 1995 טוהר שמו על ידי ממשלת שווייץ. ההפסד אשר נגרם לו בגלל פיטוריו ושלילת פיצויי הפיטורין הועבר לידי יורשיו אשר השתמשו בכסף כדי להקים בשנת 1998 את קרן פרס גרינינגר, המעניקה אחת לשנה פרס כספי על מעשים של הומאניות ואומץ לב יוצאי דופן.
ב-1971 זכה גרינינגר בהכרת יד ושם על פעולתו, והוענק לו תואר חסיד אומות העולם.
בשנת 2004 נקרא על שמו רחוב בשכונת פסגת זאב שבצפון ירושלים וכמו כן גם בשכונת קריית אלון שבפתח תקווה.

היום לפני 210 שנה (30.10.1811):
הרומן "תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן יוצא לאור.
"תבונה ורגישות", הרומן הראשון שלה שזכה לראות אור בשנת 1811, זכה לכך בעילום שם. על גבו נכתב רק "מאת גברת". המבקרים "הרציניים" נטו להתעלם ממנה, וכשכבר זכתה לשבחים מפי הסופר הפופולרי של אותם הימים, וולטר סקוט, הוא כתב אותם בעילום שם - מאנונימי לאנונימית.
כתיבתה של אוסטן זכתה להערכה ולהכרה ספרותית עוד בימי חייה. כמה מספריה אף הודפסו בשתי מהדורות, עדות לביקוש שהיה להם בקרב הקוראים. אחד מהתומכים הנלהבים ביותר של יצירתה היה המשורר והסופר סר וולטר סקוט, דמות דומיננטית בתרבות אותה תקופה. יחד עם זאת, אין ספק כי השנים היטיבו עם היחס ליצירתה ולדמותה. ברבות הזמן הפכו ספריה לרבי-מכר שתורגמו למגוון נרחב של שפות, ובמאה ה-20 אף זכו כמה מהם לעיבודים קולנועיים מצליחים. בעוד שבתקופת חייה נחשבה אוסטן לעוף מוזר וחריג בנוף האצולה האנגלית, הרי שבימינו היא נתפסת כאישה פורצת דרך, אשר העזה לשבור מוסכמות חברתיות, הן בסירובה להיכנס למוסד הנישואין והן בכתיבתה אשר נתנה ביטוי לקול הנשי שהיה עד אז דומם.
ביצירתה חוזרים שני נושאים מרכזיים: אובדן התמימות - תהליך שמוביל את הדמויות, בסופו של דבר, לנקודת מבט בוגרת יותר ונטולת אשליות ביחס לחייהן ולסביבתן, ועימות בין תפיסות אידיליות של ערכי מוסר שמרניים לבין הקושי לממשם בחיי היומיום. אבחנותיה המדויקות ביחס לתבניות ההתנהגות האנושית, מעניקות ליצירתה מימד אוניברסלי ובעיני רבים מקנים לה את מעמדה כאחת מחשובות היוצרים בספרות המאה ה-19 וה-20.

היום לפני 161 שנה (03.11.1860):
יוצא לאור ספרו של גוסטב פכנר, "יסודות הפסיכופיסיקה".
הדחיפה העיקרית להתפתחות הפסיכולוגיה בתור מדע עצמאי שיש לו גישה אמפירית ניתנה באמצע המאה ה-19 בעקבות ההתפתחויות שחלו במדעי הטבע. העוסקים בתחום אימצו שיטות מדעיות ואמפיריות, הניתנות למדידה (ומאוחר יותר גם לחיזוי), ובנו מודלים התנהגותיים שונים על בסיס תצפיות. עם השנים, התווסף מידע רב ערך על הגורמים המניעים את האדם ומכתיבים את התנהגותו. תרומה רבה ניכרה גם להתקדמות במחקר הביולוגי והרפואי, ששפך אור על תופעות פסיכולוגיות ועל הבסיס הפיזיולוגי להופעתן.
יש הגורסים שראשיתה של הפסיכולוגיה המודרנית בשנת 1860, כשהופיע ספרו של הפילוסוף והמדען הגרמני גוסטב ת' פכנר, "יסודות הפסיכופיסיקה"; ויש הגורסים שראשיתה ב-1879, כשפתח הפיזיולוג וילהלם וונדט את המעבדה הפסיכולוגית הראשונה באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. מבלי לקבוע למי שייכת הבכורה על הענף, עבודותיהם של השניים היוו את הנסיונות הראשונים לחקור שאלות פסיכולוגיות באמצעות ניסוי מדעי שממצאיו מסתכמים בנוסחה כמותית. חלוצים נוספים באותה תקופה היו פרנסיס גלטון באנגליה, שעסק בנסיונות הראשונים למדוד הבדלים אינדיבידואליים ביכולת השכלית, והפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס בארה"ב, שתיאר את ההכרה כ"איבר הידיעה" וטען כי ההתנהגות והתהליכים הנפשיים משמשים את תהליך ההסתגלות האנושי.
כיוונים שונים אלה התפתחו דרכי המחקר המיוחדות של הפסיכולוגיה המודרנית המדעית ובייחוד הניסוי במעבדה והמבחן הפסיכולוגי. בניסוי במעבדה יוצרים מצבים מלאכותיים מיוחדים לשם בדיקה מבוקרת של התגובות על מצבים כגון אלה; במבחן הפסיכולוגי מודדים באובייקטיביות תכונות או כשרים שונים של הפרט.
יצוין כי גם היום ניטשים ויכוחים קשים באשר לטענה זו של אובייקטיביות המבחנים הפסיכולוגיים, כאשר רבים טוענים כי מבחנים אלה מותנים חברתית ותרבותית. בהיעדר מבחנים נטולי הקשר חברתי או תרבותי, משמשים מבחנים פסיכולוגיים אלו כאמצעי ראשון בחשיבותו לביצוע מחקרים פסיכולוגיים שונים. כתוצאה מכך, הפסיכולוגיה מהווה כיום תחום מחקר ועיון - כמו גם מקצוע מעשי.

היום לפני 29 שנה (05.11.1992):
הלך לעולמו האסטרונום ההולנדי יאן אורט.
מקורם של השביטים הוא ענן כדורי גדול של גושי קרח ואבן המקיף את מערכת השמש מעבר למסלולו של פלוטו; מערכת זו קרויה ענן אוֹרט, על שם האסטרונום ההולנדי יאן אורט שגילה אותה.
בינה לבין כוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש מצויים שביטים נוספים, במערכת שצורתה שטוחה ולא כדורית, משום שהיא מרוכזת במישור המלקה ( מישור המלקה הוא מעגל גדול החוצה את כיפת השמים) . מערכת זו נקראת חגורת קויפר, על שם האסטרונום ג'ררד קויפר שתיאר אותה לראשונה. מערכות השביטים הללו מכילות חומר שנותר מראשית היווצרותה של מערכת השמש. חקר השביטים חשוב איפוא, משום שהם מייצגים את החומר המקורי שממנו נוצרו כוכבי הלכת.
ענן אורט וגם חגורת קויפר יציבים בדרך כלל, אולם חגורת קויפר "חשה" במידת מה את השפעת הכבידה של כוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש. השפעת כבידתם של כוכבי הלכת על ענן אורט חלשה הרבה יותר, אך לעומת זאת משפיעה עליו כבידתם של כוכבים סמוכים בשביל החלב, וכן של ענני גז ואבק שהשמש חוצה אותם בדרכה סביב מרכז הגלקסיה. בשני המקרים, לעתים יש בכוחה של השפעה זו לעקור שביט ממקומו היציב ולשגרו לעבר השמש. הוא עושה את דרכו במשך שנים רבות, אולי מיליוני שנים, עד שהוא מגיע לקרבת השמש. משיכת הכבידה שלה משנה את צורת מסלולו והופכת אותה לאליפטית, ומעתה הוא מקיף את השמש במסלול האליפטי המתואר לעיל. השפעת הכבידה של השמש וכוכבי הלכת שבקרבתם עובר השביט היא המגדירה את צורתה המדויקת של האליפסה, ולפיכך את תדירות ביקוריו של כל שביט נתון במערכת השמש הפנימית. בניגוד לרוב שאר הגופים במערכת השמש, מסלולי השביטים אינם חייבים להימצא במישור המלקה או בקרבתו, ורובם אכן אינם כאלה: הם נטויים למישור זה בזוויות שונות ומשונות, התלויות במקום שבו נמצא השביט בענן אורט, בטרם נעקר ממנו.
בחקר השביטים יש תפקיד חשוב לאסטרונומים החובבים, הסורקים את השמים בחיפוש אחר תופעות מעניינות, כיוון שהאסטרונומים המקצועיים אינם נוהגים לעשות כן, אלא ממקדים את מכשיריהם בגרמי שמים מסוימים. נהוג לכנות את השביטים על שם מגליהם.

המדענית שהאמינה "שהאנושות זקוקה לאנשים חולמים".
היום לפני 154 שנה (07.11.1867):
נולדה מארי קרי.
מארי נולדה בפולין בשם מריה סקלודובסקה, שינתה בפאריס את שמה למארי וזכתה בכינוי המרוחק "מאדאם קירי". היא גידלה כמעט לבדה את שתי בנותיה, ואף הסעירה את צרפת ואירופה כשניהלה רומן עם גבר נשוי לאחר מות בעלה. "אדם אינו צריך לפחד משום דבר", אמרה, "הוא צריך רק להבין".
הישגיה של מארי קירי בולטים במיוחד על רקע רוח התקופה שבה חיה. נשים בשלהי המאה ה-19 באירופה היו משוללות זכויות כמעט לחלוטין ודעתן לא נחשבה כלל בנושאים פוליטיים או אקדמיים; נשים גרושות נאלצו לוותר על כל זכויותיהן ברכוש, בהכנסה ובקשר עם הילדים, ועל פי חוק, אשה שברחה מביתה הוחזרה בכפייה לידי בעלה כאילו היתה רכוש גנוב. לא היה שום חוק שאסר על התעללות בילדים ובנשים; לנשים לא הותר לצאת מביתן ללא בת-לוויה או בן-משפחה קרוב, או לארח גברים בלא נוכחות אדם שלישי. ספר פופולרי במיוחד בצרפת באותה תקופה נשא את הכותרת "רפיון השכל הפיזיולוגי של האשה", וכליאתן של נשים עצמאיות מדי במוסדות לחולי-נפש היתה שיטה רווחת.
אפילו לאחר זכייתה בפרס נובל לפיזיקה. "במדע אין כל תועלת לנשים", כתבה אז הסופרת המפורסמת ז'וליה דודה, ואילו השחקנית הידועה מרתה רנייה כתבה בעיתון "לה פיגארו": "מוטב לה לאשה שלא תהיה שווה לגבר".
לאחר ששמעה על תגלית הקרינה המסתורית של בקרל, בחרה בתופעה זו (שאותה כינתה לאחר זמן "רדיואקטיביות") כנושא לדוקטורט. בעיקר, ביקשה לברר אם תכונה זו מצויה בחומרים אחרים מלבד אורניום, וב-1898 עלה בידיה ובידי בעלה לבודד שני יסודות רדיואקטיביים חדשים, פולוניום (שנקרא כך לכבוד מולדתה של מרי) ורדיום. פייר עסק בחקר תכונותיהם הפיסיקליות של החומרים, ואילו מרי בדקה את תכונותיהם הכימיות וביקשה דרכים להפיקם בצורתם הטהורה. ב-1903 קיבלה תואר דוקטור, ובאותה שנה קיבלה, עם בעלה ועם בקרל, את פרס נובל לפיסיקה.
למרות זאת, לא ניתנה לה משרה בסורבון - בשל היותה אשה - והיא נאלצה ללמד במכללה לנערות, עד שהותר לה לשמש כעוזרת במעבדתו של בעלה. רק עם מותו של פייר נמסרה לה משרתו, והיא נעשתה הפרופסורית הראשונה בתולדות הסורבון. ב-1910 פרסמה ספר מקיף על תופעת הרדיואקטיביות, וב-1911 זכתה שוב בפרס נובל (הפעם לכימיה, ולבדה) על הישגה בהפרדת רדיום טהור.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הקדישה את מאמציה לפיתוח שיטות רדיוגרפיה בקרני רנטגן, ואחר כך המשיכה בחקר היישומים הרפואיים של חומרים רדיואקטיביים, עם בתה אִירֶן. מכון הרדיום של פריס, שבראשו עמדה, צבר מלאי שאין דומה לו של חומרים רדיואקטיביים, שערכם הוכח כאשר החלו בשנות ה-30 הניסויים בחקר החלקיקים, שכן ניסויים אלה נזקקו למקורות קרינה. ב-1934 נפטרה מרי קירי מלאוקמיה שבה לקתה עקב טיפולה הממושך בחומרים רדיואקטיביים.
יחידת הפעילות הרדיואקטיבית של גרעין נקראה "קירי", על שם פייר קירי, עד שהוחלפה ביחידת בקרל. היסוד הסינתטי קוריום נקרא על שם פייר ומרי קירי. סיפור חייה של מרי קירי הונצח בביוגרפיה (שכתבה בתה איב), אשר הפכה לרב-מכר עולמי.