היום לפני 20 שנה (11.09.2001):
11 בספטמבר 2001
11 בספטמבר 2001, החל כיום שלישי רגיל בחוף המזרחי של ארה"ב. בעיר ניו-יורק עמדו להיפתח הקלפיות לקראת הפריימריז לתפקיד ראש העיר הבא שיחליף את רודולף ג'וליאני. שום דבר לא הצביע על התופת שעומדת לפקוד את העיר בעוד זמן קצר מאוד.

בבוקרו של אותו יום השתלטו אנשי אל-קאעדה, בפעולה מתואמת שתוכננה במשך חודשים רבים, על ארבעה מטוסי נוסעים שהמריאו לטיסות פנים ברחבי ארה"ב. בסך הכול השתתפו בהתקפה כ-19 מחבלים, רובם ממוצא סעודי או מצרי, שהיו חמושים ככל הנראה בסכינים בלבד. לאחר ההשתלטות על המטוסים תפסו המחבלים את מקום הטייסים ושיתקו את משדרי הזיהוי של המטוסים, ובכך למעשה מנעו את יכולתה של מערכת הבקרה האווירית לזהות את מיקומם. כמה מן המחבלים הוכשרו במהלך ההכנה למתקפה בהטסת מטוסים קלים, ובעזרת המיומנות שרכשו ניווטו את המטוסים ליעדי התקיפה.
בשעה 8:45 (שעון ניו יורק) התנגש מטוס "אמריקן איירליינס" בטיסה מס' 11 במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי (מגדלי התאומים) בניו-יורק. 18 דקות לאחר מכן התנגש מטוס "יונייטד איירליינס" בטיסה מס' 175 במגדל הדרומי. בשעה 9:43 התרסק מטוס "אמריקן איירלינס" בטיסה מס' 77 אל תוך בניין הפנטגון בוושינגטון, שבו שוכן מרכז משרד ההגנה האמריקני. בשעה 10:10 התרסק המטוס הרביעי, מטוס "יונייטד איירליינס" בטיסה מס' 93, בשטח פתוח במחוז סומרסט בפנסילבניה. ככל הנראה התכוונו המחבלים לרסקו על מתחם הבית הלבן, משכנו של נשיא ארה"ב. הסיבות להתרסקות המוקדמת היא עימות בין הנוסעים לחוטפים, שהביא להתרסקות.

בעקבות התרסקות המטוסים בניו יורק פרצה אש בשני מגדלי התאומים. הם תוכננו אמנם לעמוד בעומסים כבדים במיוחד, אבל הלהבות גרמו להתכת שלד הבניין; כשעתיים לאחר ההתנגשות קרסו שני המגדלים בזה אחר זה. בין רגע ההתנגשות לקריסה הצליחו רבים מן הנמצאים במגדלים להימלט מן המקום. רבים אחרים נותרו לכודים או קפצו אל מותם מן הקומות העליונות. קריסת המגדלים פגעה גם ברבים מאנשי כוחות החילוץ שהגיעו למקום לאחר ההתנגשויות. הקריסה העלתה ענן אבק כבד שהקשה על פעולת הכוחות המחלצים, ובגינו פונו תושבי השכונות הקרובות.
תמונות שני המטוסים המתרסקים וקריסת המגדלים שודרו בטלוויזיה שוב ושוב והגבירו את תחושות ההלם והבלבול. במשך שעות רבות לא היה ברור כמה מטוסים נחטפו, וניתנה הוראה לקרקע את כל המטוסים במרחב האווירי של ארה"ב ולהפיל מטוסים שלא יפנו מיד לנחיתה.

כ-2,980 איש (ביניהם חמישה אזרחים ישראלים) נספו במהלך אותו יום, ורבים אחרים נפצעו. מאז פרל הרבור לא היתה התקפה משמעותית על אזרחי ארה"ב על אדמתם, ולכן הותירו אירועי ה-11 בספטמבר 2001 את החברה האמריקנית המומה, פגועה ומבולבלת. תגובות טראומטיות אלה הולידו זמן קצר לאחר מכן גל של פטריוטיזם ומפגני אחדות לאומית.
מוקד ההריסות בניו יורק הפך לאתר זיכרון לקורבנות האסון. אמצעי התקשורת הצמידו לו מיד את הכינוי "Ground zero" - מונח צבאי המציין את הנקודה על פני הקרקע שמעליה מתפוצצת פצצה גרעינית.

תגובת הממשל האמריקני לאירועים היתה תקיפה במיוחד. תשעה ימים לאחר המתקפה הודיע הנשיא בוש בנאום לקונגרס על פתיחתה של מערכה כנגד הטרור, שאותה הציב כמטרה מספר אחת של כהונתו. כחלק ממערכה זו הוקם משרד מיוחד לביטחון פנים, נוהלי הביטחון ברחבי ארה"ב הוחרפו בקיצוניות (מדיניות שגררה ביקורת על הפרת זכויות אדם) וסוכנויות המודיעין ואכיפת החוק בארה"ב גויסו כולן למאמץ מיוחד לאיתור האחראים למתקפה, ולמניעת התקפות דומות בעתיד. תוצאות החקירה העלו קשר ברור בין מבצעי המתקפה לארגון אל-קאעדה. בנאומו בקונגרס קבע בוש כי המלחמה כנגד הטרור תכוון לא רק נגד טרוריסטים או נגד ארגון אל-קעידה בלבד, אלא כנגד כל גוף טרור או מדינה שתתמוך בפעילות טרור. מדיניות זו יצאה לפועל באוקטובר 2001 כאשר כוחות צבא ארה"ב, במסגרת קואליציה בינלאומית, פלשו לשטח אפגניסטן, שם זכה ארגון אל-קאעדה לתמיכה ממשטר הטליבאן. כיבוש אפגניסטן היה צעד ראשון במסגרת שרשרת פעולות צבאיות ומדיניות שנקט ממשל בוש מאז מתקפת ה-11 בספטמבר, הבולטת בהן - כיבוש עירק והפלת משטרו של צדאם חוסיין.

למרות פעילות מאומצת של גופי ביטחון אמריקנים שונים, הצליח מנהיגו של ארגון אל-קעידה, אוסמה בן-לאדן, לחמוק שוב ושוב מרודפיו. רק כעבור כמעט 10 שנים, במאי 2011, הצליח כוח מיוחד של צבא ארה"ב לחסל את בן-לאדן שהסתתר בבית בפרבר של בירת פקיסטן, איסלמבד.
גודלה ועוצמתה של מתקפת הטרור נגד המעצמה הגדולה בעולם חרטו את אירועי ה-11 בספטמבר בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי העולם בכלל ואזרחי ארה"ב בפרט.

היום לפני 700 שנה (14.09.1321):
הלך לעולמו המשורר דנטה אליגיירי.
אלמלא חיבר דנטה אליגיירי את "הקומדיה האלוהית", נראה כי שמו היה נודע היום רק להיסטוריונים של התרבות ושל הספרות. החותם שהותיר בתרבות המערבית קשור כולו ביצירה זו. עד היום ניתן לחוש בקסמה המיוחד של היצירה, ולגלות עד כמה תפישתה מודרנית. מקסם דימוייה, רצינות מחויבותה להבין את כל פניו של הטבע האנושי, החמלה העמוקה שבה והמוסריות חסרת-הפשרות - כל אלה מותכים בה הודות למשמעת ברזל אינטלקטואלית ופורמלית.
בנעוריו כתב דנטה שירים ובבגרותו חיבר ספרי מחקר ועיון. את שנותיו האחרונות הקדיש לכתיבת חיבורו הענק La commedia divina ("הקומדיה האלוהית"); חיבור זה הקנה לו את פרסומו ואת מעמדו הרם בספרות האירופית. "הקומדיה האלוהית" היא אפוס אלגורי הבנוי שלושה פרקים, ובהם מאה שירים. היא מתארת את מסעו הדמיוני של המשורר בעולם שלאחר המוות, לפי תפיסת הנצרות בזמנו. מקורות ההשראה ליצירתו זו היו ה"איניאס" של המשורר הרומי ורגיליוס וכתבי הקודש. מסעו של המשורר בעולם שלאחר המוות מתחיל ביער אפל ממנו הוא צועד יחד עם ורגיליוס, המשמש מורה דרכו, לעבר מעמקי השאול - "התופת". משם עוברים השניים אל יעדם הבא, "כור המצרף". זהו עולם הבנוי משבע מדרגות, ובכל אחת מהן ממורק אחד משבעה אבות החטא. כאן פוגש המשורר את חבריו לשעבר - בהם ביאטריצ'ה, המביאה לידי טיהורו הרוחני בדרכו אל היעד הסופי - "גן העדן". ב"גן העדן" אין תיאורי מעשים כב"תופת" או דמויות כב"מצרף", אלא רעיונות אידיאליים. בדרכו לשם, עובר המשורר במסלוליהם של שבעת כוכבי הלכת, ולבסוף - לאחר שטוהר לחלוטין נפרדת ממנו ביאטריצ'ה והוא זוכה להתגלותו המסנוורת של האלוהים.
יצירת מופת זו היא יסוד הספרות האיטלקית והראשונה שנכתבה באיטלקית מדוברת ולא בלטינית. במרוצת הדורות שימשה מקור השראה לסופרים ולאמנים רבים.

היום לפני 131 שנה (15.09.1890):
יום הולדתה של הסופרת אגאתה כריסטי.
כריסטי כתבה 80 ספרים (66 רומנים ו-14 סיפורים קצרים) – רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע - שתורגמו למאות שפות ונמכרו בכשני מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר.
את הדמויות שיצרה, הבלש הבלגי הרקול פוארו, והרווקה המזדקנת חובבת החתולים, גברת מארפל מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.
לפי דבריה של הסופרת, נשענת דמותה של הגברת מארפל על דמות סבתה של כריסטי עצמה.
אגאתה נולדה בעיירה טורקיי, אנגליה. בשנת 1890. בגיל צעיר התייתמה מאביה ואת חינוכה קיבלה מאימה שעודדה אותה לקרוא ולשיר.
בגיל 16 עברה ללמוד בפריז ושם נתגלה כשרונה בשירה ובנגינה בפסנתר. למרות שדרכה לקריירה מוסיקלית נראתה מבטיחה, העדיפה כריסטי להתמקד בכתיבה, היות וסבלה מפחד במה.
בשנת 1914 נישאה לארצ'יבלד כריסטי, קצין בחיל האוויר המלכותי וכעבור ארבע שנים נולדה בתם המשותפת. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבדה כריסטי בבית חולים של הצלב האדום ושם צברה ידע רב בכל הנוגע לרעלים. ידע זה הפך לשימושי ביותר עבורה, כאשר החלה בכתיבת תעלומות בלשיות שבמרכזן מעשי פשע.
בשנת 1928 הגיעו נישואיה של כריסטי אל קצם, לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה יותר. כעבור זמן נישאה בשנית.
בסיפוריה של כריסטי התעלומות תמיד מפוענחות, בסופו של דבר, כאשר הבלש פוארו או לחלופין, הגברת מארפל, מכנסים את כל החשודים בחדר אחד ומציינים את הסיבות לאשמתם, אך "מזכים" את כולם, פרט לחשוד האחרון שמוכח כמבצע הפשע.

היום לפני 86 שנה (15.09.1935):
מתקבלים חוקי נירנברג השוללים אזרחות ליהודים.
שני חוקי יסוד שפורסמו ב-15 בספטמבר 1935 ,ושהיו בסיס חוקי להמשך סילוקם של היהודים מכול תחומי החיים בגרמניה ולקידום המדיניות האנטי-יהודית. החוקים הוכרזו בישיבה מיוחדת של הרייכסטאג שזומנה בנירנברג בעת הכנס השנתי של המפלגה הנאצית שנערך שם. החוק הראשון, שנקרא חוק האזרחות, ציין כי רק גרמנים, או בעלי 'דם גרמני', יכולים להיות אזרחי הרייך. יהודי גרמניה איבדו אפוא את זכויותיהם המדיניות בעקבות החוק, שהפך אותם לנתיני המדינה,
בעוד שהגרמנים ה'ארים' הוכרזו לאזרחי הרייך. את חוק האזרחות השלימו 13 צווי ביצוע שפורסמו בתקופה שבין נובמבר 1935 ליולי 1943 ,ואשר הוציאו את יהודי גרמניה באופן שיטתי מכול תחומי החיים בגרמניה. החוק השני שנתקבל בנירנברג היה ה'חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני', והוא אסר נישואין ויחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לגרמנים, העסקת משרתות גרמניות בנות 45 ומטה בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים.
עם פירסום חוקי נירנברג בוטלו גם ההקלות שאושרו לפני-כן במסגרת תחיקה אנטי-יהודית לחיילים משוחררים יהודים שלחמו במלחמת-העולם הראשונה ושהחזיקו במשרותיהם לפני 1914 .חוקי הגזע שפורסמו בנירנברג לא היו בעלי משמעות סמלית בלבד, שנועדו לתת משנה תוקף להרחקת היהודים מהחברה הגרמנית, אלא אף איששו את הבסיס הרעיוני ונתנו לגיטימציה למערכת ההתפרעויות האנטישמיות ולמאסרי היהודים בחודשים שלפני-כן.

היום לפני 470 שנים (19.09.1551)
נולד אנרי השלישי, מלך צרפת.
אנרי הוא נצר אחרון לשושלת ולואה, בנו בכורו וממשיך דרכו של אנרי השני, מלך צרפת. משפחת המלוכה הצרפתית הייתה משפחה נוצרית קתולית באמונותיה. בהיותו בן 21, סייע לאמו, קטרינה דה מדיצ'י, לבצע טבח בפרוטסטנטים שחיו בצרפת (שנקראו דאז "הוגנוטים"). טבח זה זכה לכינוי "ליל ברתולומאוס הקדוש". כאות הוקרה, נקנה עבורו כתר המלכות הפולני והוא עבר להתגורר בפולין ולמלוך עליה, אך עם מות אביו נקרא לשוב למולדתו ולמלוך על צרפת כיורש העצר.
מלכותו של אנרי השלישי החלה בשנת 1574 והייתה רצופת מלחמות דת. למרות עריצותו, נאלץ לחתום באוקטובר 1575 על צו בוייה, שהקנה להוגנוטים שליטה מלאה (אך לא עצמאות) על שמונה ערים בצרפת.
עיקר ההתקוממות נגדו בעת שלטונו הגיעה דווקא מבית: דודו גייס סיוע מצבאות פרוטסטנטיים ואחיו, פרנסואה, קשר נגדו לתפיסת הכס. אולם אלה נכשלו כאשר גילתה אמו את הדבר והביאה למעצרם של כל הנוגעים בדבר. למרות זאת, חתם אנרי השלישי על צו מחילה ושחרר את אחיו מהכלא. יחד עם זאת, פרנסואה לא הורשה לצאת מחצר המלכות. ב-1576 הוא נמלט מפריז וההוגנוטים סייעו לו וחידשו את מלחמות הדת בשמו.
עקב פטירתו של פרנסואה בשנת 1584, נוצר מצב שבו רק בן דודו של המלך, אנרי מלך נווארה, יהא יורש העצר מכיוון שלמלך לא היו ילדים. אולם, בשל היותו של אנרי מלך נווארה הוגנוטי בעצמו, התנגדו הצרפתים לכך שיירש את הכס. בשל כך, ובתום מלחמת הדת השמינית והחשובה ביותר במלכותו של אנרי השלישי, הוא חתם על צו המבטל כל ענישה בשל היותו של אדם פרוטסטנטי, מתוך מחשבה שהדבר יביא לשלום אזורי.
בניגוד לציפיותיו, פתח אנרי מלך נווארה במלחמה נגד המלך אנרי השלישי ונגד דודו של המלך, אנרי הראשון הדוכס מגיז, ואף הביס אותם. גם הקתולים, שלא נהנו ממלכותו של אנרי השלישי, קראו לפליפה, מלך ספרד, לפלוש לצרפת ולכבוש אותה. במלחמה זו הובס המלך אנרי השלישי.
בעת זו, קראו הקתולים גם לאנרי הראשון לכבוש את פריז ולמשול בה, והוא נעתר להם ובגד במלך.
על מנת להשיב את שלטונו, הזמין אנרי השלישי את הדוכס מגיז לארמונו באמתלה שימליך אותו במקומו. במקום זאת, הוא ציווה על אנשי משמר המלך לרצוח אותו לעיני כל וציווה לשרוף את גופתו ולפזר את אפרו בנהר הלואר.
בשנת 1589, כרת ברית עם אנרי מלך נווארה ושניהם תקפו את פריז במטרה לכבוש אותה מחדש, כאשר אנרי השלישי הבטיח לאנרי מלך נווארה כי יכתיר אותו ליורשו ואף עמד במילתו.
באוגוסט 1589, בעת שהתכונן למלחמה, נפצע אנושות על ידי מתנקש ומת יום למחרת. עם מותו של אנרי השלישי, באה לקצה שושלת ולואה. את מקומו ירש, כפי שסוכם, אנרי מלך הנווארה.

היום לפני 1570 שנה (20.09.451):
קרב שלון: אטילה ההוני פולש לגאליה ומובס.
ב-451 פלש אטילה לגאליה (צרפת). הוא הטיל מצור על פריס ואורליאן, אך לא הצליח לכובשן. במקביל גייס לעזרתו מפקד צבא האימפריה הרומית המערבית ושליטה בפועל, פלביוס אאטיוס את שבטי הוויזיגותים, הפרנקים, האלנים והבורגנדים. הצבא שהקים אאטיוס, איש צבא מבריק שכונה "אחרון הרומאים", היה ברברי ביסודו ולא הזכיר כמעט במאומה את הצבא הרומי הלגיונרי המסורתי.
שני הצבאות נפגשו במישור פתוח, כנראה בין הערים טרואה ושלון של ימינו, והקרב שהתחולל ביניהם נחשב בעיני כמה היסטוריונים לקרב שהציל את תרבות המערב מהרס.
לאחר התבוסה בשלון פלש אטילה לצפון איטליה ובזז מספר ערים, אך זמן קצר לאחר מכן נסוג מסיבה לא ברורה - ייתכן שבשל מגפת דבר שפשטה במחנהו או בשל התקדמות צבא רומי גדול לעבר צבאו.
בשיא כוחם שלטו ההונים בראשות אטילה על שטחים שהשתרעו על אירופה המרכזית, אגני הדון, הוולגה והדנובה.

היום לפני 87 שנה (21.09.1934):
יום הולדתו של לאונרד כהן ז"ל.
לאונרד נורמן כהן נחשב לאחד מהיוצרים החשובים ביותר במאה ה-20. הוא נולד למשפחה יהודית במונטריאול שבקנדה. בשל פטירתו של אביו כשכהן היה בן 9, הוא התחנך על ידי סבו, הרב שלמה זלמן קלוניצקי.
את הקריירה המוסיקלית העשירה שלו כזמר, התחיל כהן רק בגיל 34. היה זה כאשר זמרת הפולק המצליחה ג'ודי קולינס, הזמינה אותו להצטרף לסיבוב הופעותיה.
הופעת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1968, ועוד באותה שנה התפרסם אלבומו הראשון - The Songs of Leonard Cohen - שכלל את הלהיטים “Suzanne ", "So Long, Marianne" ו-“Sisters of Mercy”.
שורשיו היהודיים של כהן היוו מקור השראה לרבים משיריו, ואף באים לידי ביטוי בזיקתו לישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיע לארץ על מנת להופיע בפני החיילים הלוחמים. השיר "Lover Lover Lover" שהוקלט זמן קצר לאחר מכן, היה למעשה תוצר של שיתוף פעולה בין כהן ליוצר הישראלי מתי כספי אשר ליווה אותו בסיבוב הופעותיו בישראל.
למרות שלאונרד כהן נחשב מבחינת גילו בן מובהק לדור המחאה החברתית בשירה האמריקנית של שנות ה-60 (לצד יוצרים אחרים דוגמת בוב דילן), עיקר יצירתו נסוב דווקא סביב עולמו הפרטי, האישי והאינטימי. כמה משיריו הידועים ביותר חושפים בכנות ובגילוי לב את מערכות יחסיו הרומנטיות עם נשים (למשל השיר "Chelsea Hotel" שנכתב לזכרה של הזמרת ג'ניס ג'ופלין ובו תיאר את מערכת יחסיהם). יחד עם זאת, שירים אחרים כן מבטאים עניין פוליטי חברתי. כך למשל השיר "Lovers" שעוסק בשואה, השיר "Who by fire" ששואב את השראתו מהתפילה היהודית "ונתנה תוקף":
"אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ."
קולו הנמוך של כהן, האווירה הקודרת האופפת את שיריו, השפה המדויקת וחדת האבחנה שבה הוא מתאר את מציאות חייו - כל אלו היו לסימני ההיכר של יצירתו והקנו לו מעמד של טרובדור מודרני, אחד מטובי האמנים בדורו.
בשנת 2003 זכה כהן באות כבוד של מסדר קנדה הנחשב לאות האזרחי הגבוה ביותר במדינה.
בכתבת שפורסמה במגזין 'ניו יורקר' בחודש אוקטובר 2016 פורסם מכתבו האחרון של כהן אל מריאן אילן, בת זוגו לשעבר ומי שהייתה ההשראה לשירו הידוע "So Long, Marianne" (בקישור). ביולי 2016, ימים ספורים לפני מותה, כתב לה: "הגיע הרגע בו אנחנו כל כך זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאצטרף אלייך מאוד בקרוב".
באותה כתבה דיבר כהן על המוות: "אני מוכן למות, ומקווה שזה לא יהיה כואב".
ב-7 בנובמבר 2016 נדם קולו של לאונרד נורמן כהן והוא בן 82.

היום לפני 159 שנה (22.09.1862):
הצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן.
לאחר שפרצה מלחמת האזרחים, היה לינקולן חופשי לכאורה לפעול לביטול העבדות במדינות האיחוד ובשטחים שנכבשו מידי הדרום; ואכן, סיעה גדולה ורבת השפעה במפלגתו, הג'קובינים, קראה לפעולה נמרצת וחסרת מעצורים נגד העבדות ונגד המורדים. אך היו גם שיקולים שכנגד: בשלוש מדינות חשובות באיחוד, מדינות הגבול מרילנד, מיזורי וקנטקי, העבדות היתה חוקית. לינקולן חשש כי ביטולה יביא להסתלקותן מהאיחוד ולהצטרפותן לקונפדרציה, שהיתה מעמידה אותו במצב צבאי בלתי-נסבל (מרילנד גובלת במחוז קולומביה שבו שוכנת וושינגטון הבירה). זאת ועוד, הוא לא היה משוכנע כי ביטול העבדות יעלה בקנה אחד עם החוקה, והוא גם התחייב בנאום ההשבעה שלו כי לא יכפה שחרור עבדים בכוח.
לכן המתין לינקולן לשעתו, ורק ב-22 בספטמבר 1862, כשנראה לו כי אין עוד חשש מפרישתן של מדינות הגבול, הכריז כי כל העבדים במדינות המורדות ישוחררו החל מ-1 בינואר 1863, מיד עם השתלטות כוחות האיחוד עליהן. אך הוראה זו לא תחול על המדינות החברות באיחוד, שרק יתבקשו לשחרר את עבדיהן. היה זה איפוא מעין אולטימטום. ואכן, ביום המיועד פרסם לינקולן את הצהרת השחרור (Emancipation Proclamation), שחלה רק על מדינות הדרום המורדות. בכך נוסף שחרור העבדים על מטרת המלחמה המקורית, החזרת האיחוד המלא למכונו. השפעתה הישירה של ההצהרה היתה זעומה, אך נודעה לה השפעה מוסרית חשובה, במיוחד על מעמד הקונפדרציה בעיני מדינות חוץ ובעיקר בריטניה, שותפת הסחר החשובה שלה.

היום לפני 955 שנה (28.09.1066):
ויליאם הכובש פולש לאנגליה.
כל מלכי אנגליה עד היום הם צאצאיו של ויליאם הכובש אשר פלש לאנגליה בשנת 1066 והביס בקרב הייסטינגס את מתחרהו לכתר, שהתפנה ללא יורשים.
שושלות לנקסטר, טיודור ווינדזור הן ענפים שהשתרגו מגזע מלוכה אחד שנטע ויליאם הכובש.
ב-1051 הבטיח לו שאר בשרו אדוארד "המוודה", מלך אנגליה, להוריש לו את הכתר, שכן היה ערירי והעדיף שיורשו יהיה בן משפחתה של אמו הנורמנית, ולא ממשפחת אשתו האנגלייה, שבראשה עמדו רוזן וֶסֶקס ובנו הרולד.
ב-1064 נפל הרולד בידי ויליאם, לאחר שאונייתו עלתה על שרטון, ושוחרר לאחר שהבטיח לסייע לוויליאם לזכות בכתר אנגליה. ואולם משמת אדוארד "המוודה" (1066) הפר הרולד את הבטחתו, ובתמיכת האצילים האנגלים תפס את השלטון והוכתר למלך אנגליה.
ויליאם גייס צבא וצי ופלש לאנגליה, בתמיכת האפיפיור. באותה העת פלש לאנגליה גם מלך נורבגיה, בתמיכת אחיו של הרולד, טוסטיג, והרולד נאלץ להילחם בשתי חזיתות. לאחר שהכניע את הנורבגים בצפון פנה הרולד דרומה כדי להילחם בוויליאם. הרולד הוכרע ונהרג בקרב הייסטינגס, ויליאם הוכתר למלך אנגליה. מותו של הרולד, שהיה המלך האנגלו-סאקסי האחרון של אנגליה, ועלייתו של מלך נורמני לשלטון, היוו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות אנגליה.
בשנים הראשונות למלכותו דיכא ויליאם באכזריות מרידות נגדו, בעיקר בצפון, ומשהצליח להכניע את מתנגדיו סילק את האצילים האנגלו-סקסים מנחלותיהם והושיב בהן את אנשי צבא הכיבוש כווסלים שלו.
לאחר שביסס את שלטונו עשה חלק מהזמן באנגליה וחלק בנורמנדי. באנגליה הנהיג מונרכיה ריכוזית פיאודלית, אף שכיורשו החוקי של אדוארד לא עשה שינויים במערכת המנהל. כמו כן ביסס את מעמדה של הכנסייה; את המשרות החשובות מסר לנורמנים ולצרפתים.
בימיו התיישבו באנגליה יהודים מרואן. לבנו הבכור, רובר, הוריש את נורמנדי, ולבנו המוכשר והאהוב, ויליאם ה-2 רופוס, הוריש את כתר אנגליה.

חייל האס אס שהפך לקצין צה"ל.
היום לפני 98 שנה (03.10.1923):
יום הולדתו של אולריך שנפט.

בתחילת הדרך של מדינת ישראל נפוצו שמועות על כך שנאצים רבים ברחו אליה - המקום האחרון בו יחפשו אותם. הראשון שהפך את התיאוריה לעובדה היה אולריך שנפט.
אולריך שנפט נולד בעיר קניגסברג בגרמניה.
בתחילת 1941 גוייס שנפט לצבא הגרמני והתנדב לשירות ביחידת העילית של המפלגה הנאצית, האס.אס. אנשי הוואפן אס אס נחשבו לפנאטים של האידאולוגיה הנאצית שבצעו פשעי מלחמה קשים בגזרות בהן פעלו. שנת התגייסותו לצבא עמדה בסימן "מבצע ברברוסה", פלישת הצבא הגרמני לרוסיה במלחמת העולם השניה.
בחזית הרוסית נפצע שנפט פצעים קלים והוחזר מהחזית לאישפוז בבית-חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח שוב לחזית, הפעם ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. שנפט נפל בשבי הצבא האמריקני בקרב ליד נהר הפו, בצפון איטליה, בסוף 1944.
עם סיום המלחמה הוא משוחרר וחוזר לגרמניה אבל מבין שאין לו עתיד במדינה ההרוסה ומחליט לעשות את הבלתי ייאמן.

שנפט הלך לסניף המקומי של ה"ג'וינט" ומצהיר שהוא יהודי. באוקטובר 1947 יצא עם קבוצת מעפילים במסע לארץ ישראל ושינה את שמו לגבריאל זיסמן. במהלך המסע הספינה יורטה על ידי הצי הבריטי ונוסעיה הוגלו לקפריסין, ושם הנאצי הצטרף להגנה שהתרשמו מיכולתו בתחום הצבאי. לאחר קום המדינה הוא מגיע לישראל, מתגייס לצה"ל, מופנה לקורס קצינים ומסיים בהצטיינות את הקורס והופך לקצין תותחנים בדרגת סגן.

שנפט ביקש להמשיך לשרת בקבע וכמעט עשה זאת, אז הוא עשה טעות אחת גדולה. בזמן שבילה במסיבה עם חבריו לצבא הוא השתכר והראה לחבריו תמונות שלו במדי האס אס. החברים דיווחו על התמונות לדרגי הצבא, והצבא החליט לשחררו במיידי. חסר כל עוזב שנפט את הארץ ובכדי להרוויח כסף מציע למצרים מידע אליו נחשף במסגרת שירותו הצבאי. לאחר מכן הוא נוסע לגרמניה ומספר לאהובתו הישראלית "מרגו" שברחה מבעלה באשקלון לאחר שהתאהבה בשנפט את סיפורו האמיתי, כולל הרצון לרגל. האישה המזועזעת מעדכנת את הבעל הנבגד והנטוש באשקלון והוא מעדכן את גורמי הביטחון בישראל – שמצליחים להביא אותו לארץ בדרכי עורמה ולעצור אותו. שנפט ישב בישראל חמש שנים ואחרי ששוחרר חזר לגרמניה, שם נעלמו עקבותיו.
אורליך שנפט נמוג לתוך ערפילי ההיסטוריה, היום הוא רק פרק בשיעורי המורשת וההיסטוריה של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

תמונת אילוסטרציה.