היום לפני 55 שנה (16.08.1966):
הטייס העיראקי מוניר רדפא עורק עם מטוסו לישראל.
המיג 21 שנחת בישראל באוגוסט 1966 היה הישג אדיר לישראל. נחיתתו תואמה עם המוסד, שחיפש מזה תקופה ארוכה דרך להשיג מטוס מיג 21, ויצר קשר עם הטייס לאחר שנודע כי הוא מסכים לערוק משורות הצבא עבור סכום כסף קטן יחסית. ארבעה חודשים לפני נחיתת המיג בבסיס חיל האוויר בחצור, הוטס רדפא בחשאיות לישראל ואומן לקראת המבצע. לאחר שמשפחתו הועברה לאירופה, יצא המבצע לדרך.
המטוס אתו נחת, מיג 21 שכונה "פאר תעשיית התעופה הסובייטית", סופק לעיראק על ידי מוסקבה. כמה ימים לאחר הנחיתה, עיראק הגישה בקשה רשמית לאו"ם להחזרת הטייס והמטוס, תחת הטענה כי "בלתי אפשרי שטייס עיראקי נחת מרצונו בישראל". זה היה המטוס הראשון מדגם זה שנפל לידי ידיים מערביות.
מוניר הוא אחד משלושה טייסים שערקו הנה מאז קום המדינה. העורק הראשון היה סרן מחמוד עבאס חילמי, טייס יאק בחיל-האוויר המצרי. בינואר 1964, נחת חילמי, מדריך הטיסה הבכיר, בבסיס חצור עם מטוסו. המטוס אומנם לא קיבל אישור לעלות לאוויר שוב, אך חילמי קיבל אישור לעזוב את הארץ ולעבור לארגנטינה. לאחר שנה וחצי בבואנוס איירס, נמצאה גופתו החבולה מוטלת בדירתו.
שנתיים אחריו, ערק הנה מוניר רדפא המדובר לאחר ארבע שנים של שיתוף פעולה הדוק עם המוסד. העריקה הבאה התרחשה 23 שנים לאחר מכן בשנת 1989, כאשר רס"ן בסאם עאדל, טייס מיג-23 סורי ערק לכאן עם מטוסו. עם הגעתו ארצה, נחקר עאדל וזכה בזהות חדשה. תוך מספר שבועות, עבר למדינה זרה, ונכנס גם הוא אל עולם העריקים העלום.
בתמונה:
המיג העיראקי חונה במוסך בחצור.

היום לפני 110 שנה (21.08.1911):
המונה ליזה נגנבת ממוזיאון הלובר.

ביום שני ה-21 באוגוסט 1911 נגנבה ה"מונה ליזה" מהלובר בפריז. הגנב, עובד המוזיאון בשם וינצ'נזו פרוג'ה (זה עם השפם בתמונה), הסיר מהקיר את אחת התמונות המפורסמות ביותר בעולם, “מונה ליזה” – ויצא מהלובר.תוך כדי שהוא מחביא את היצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון בלי להניד עפעף.
הגניבה התגלתה רק לאחר יומיים כי צוות הלובר חשב שהיא נמצאת במעבדת המוזיאון לתחזוקה. לאחר גילוי הגניבה, צרפת הייתה באבל.
במשך שנתיים הוחבאה ה"מונה ליזה" בארגז מתחת למיטה של פרוג'ה. אחרי שנתיים הוא שב למולדתו איטליה והציע את התמונה לגלריה בפירנצה. הוא היה בטוח שיזכה בתהילת עולם על מעשה טוב, אבל בעלי הגלריה פחות התלהבו ודיווחו למשטרה. שנשאל לפשר מעשיו השיב:
"רציתי להשיב את התמונה לאיטליה אחרי שנגנבה על ידי נפוליאון", על אף שהעובדות ההיסטוריות שהציג היו מעט שגויות, מלך צרפת פרנסואה הראשון רכש את התמונה מעזבונו של דה-וינצ'י ב-1520. ההסבר השגוי היסטורית שסיפק פרוג'ה לשופטים לא עזר לו והוא נשלח לכלא.
בעבור רבים זה היה סופה של הפרשה, שעם השנים נשכחה ונהפכה לאנקדוטה כמעט שולית.
ליאונרדו דה-וינצ'י צייר את ה"מונה ליזה" כנראה בשנת 1503 ולכל אורך השנים ובעיקר במאה ה-20 הייתה המונה ליזה, כמו יצירות מופת אחרות, מקור משיכה לונדליסטים ופסיכים מכל הסוגים והמינים, שפכו עליה חומצה זרקו עליה אבנים, נעליים, קונדום משומש וניסו לרסס אותה בצבע אדום.

היום לפני 52 שנה (21.08.1969):
הצתת אל-אקצ'א.
מייקל רוהאן, צעיר מאוסטרליה שהיה בביקור במסגד אל-אקצ'א הצית את המסגד. על אף טענה שנפוצה בין הערבים כי המצית היה יהודי.
רוהאן הגיע למסגד בין תפילות המוסלמים, הצית חומר דליק באולם התפילה וברח מיד החוצה. השריפה התפשטה במקום במהרה. למקום הוזעקו צוותי כיבוי רבים, ישראליים וערבים, אך צוותי הכיבוי הישראליים הותקפו בידי הערבים במקום. כיבוי השריפה ארך שעות ארוכות וחלק גדול מהציוד במקום נשרף כליל.
יום למחרת, רוהאן נעצר והודה מיד במעשה. חקירתו הביאה לגילוי כי ניסה כבר בעברת להצית את המסגד, ללא הצלחה. בעת משפטו טען רוהאן לאי-שפיות בעת ביצוע המעשה, טענה אשר התקבלה על ידי בית המשפט. בעקבות זאת, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בארץ, ומאוחר יותר שב לארצו ונותר מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי עד סוף ימיו.
רוהאן, שהיה נוצרי אזרח אוסטרליה, הגיע לישראל באונייה במארס 1969. הוא שהה בחיפה, בקיבוץ ובתל אביב, למד עברית ולבסוף עלה לעיר הקודש. בירושלים, סיפר, קרא בספר זכריה שאדם אחד ייקרא בידי אלוהים כדי לבנות את בית המקדש. עיוניו הקודמים בתנ"ך ובברית החדשה כבר הובילו אותו להקיש שהוא האדם הנבחר, והפסוק מזכריה רק חיזק את אמונתו בתפקיד שייעד לו האל. הוא גמל בלבו החלטה - לסלק את מסגד אל-אקצה מהר הבית כדי לזרז את תקומתו של בית המקדש.
רוהאן התיידד עם שומרי המסגד ורכש את אמונם בתשומת לב ובטיפים נדיבים. יום אחד לקראת סוף אוגוסט 1969, קם בבוקר וקרא בעיתון שסופה עזה בארה"ב הותירה עשרות אלפים חסרי בית. זהו זעם האל, חשב. לאחר מכן הלך אל הר הבית ושם, סיפר, ראה ילד קטן משתין היכן שהמאמינים רוחצים את רגליהם לפני כניסתם למקדש. זהו סימן בשבילי, חשב. כך אעשה גם אני מחר, אפגע במסגד.

היום לפני 62 שנה (21.08.1959):
הוואי הופכת למדינה ה-50 של ארצות הברית.
המתיישבים הראשונים באיי הוואי הגיעו למקום בין המאה ה-7 והמאה ה-13 לספירה מאיי פולינזיה, ובעיקר מטהיטי ואיי המרקיזה. אלה עשו בים מרחק של יותר מ-3,200 ק"מ בסירות קאנו. האדם המערבי הראשון שהגיע לאיים היה קפטן ג'יימס קוק, אשר גילה אותם במקרה בדרכו צפונה מטהיטי בתחילת 1778. הוא כינה את האיים "איי סנדביץ'", על-שם פטרונו. תחילה התקבל קוק בברכה על ידי התושבים המקומיים, אך מאוחר יותר נרצח בידי בני המקום.
באותה עת חיו באיי הוואי כ-300,000 תושבים במספר ממלכות. בשנות ה-80 של המאה ה-18 יצא אחד המלכים החזקים בממלכות הוואי, קמהאמהא, למלחמה נגד הממלכות האחרות, ועד שנת 1810 הצליח להכניע את כולן ולהפוך את האיים לממלכה מאוחדת.
בסוף המאה ה-17, לאחר גילוי האיים על-ידי קפטן קוק, החלו ספינות של מדינות שונות להשתמש בהוואי כנמל לספינות שסחרו עם מזרח אסיה . הספינות עגנו בנמלים לעתים במשך חודשים ואנשי צוותן החלו ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית. בשנות ה-20 של המאה ה-19 התיישבה באיים קבוצה קטנה של זרים מערביים, שהחלו לשנות את הכלכלה המקומית. הם הביאו לאיים בקר וסוסים וכן סוגים חדשים של צמחים, בהם עצי הדר. בנוסף, ובדומה לאשר אירע באמריקה הדרומית, הביאו הזרים עמם מחלות שונות שבני המקום לא היו מחוסנים בפניהן. עשרות אלפי בני המקום מתו מהמחלות, ובמחצית המאה ה-19 קטן מספרים עד ל-130 אלף בלבד.
במקביל לחדירתם של הסוחרים והמתיישבים המערביים לאיים, החלו להגיע להוואי גם קבוצות מיסיונרים, תחילה פרוטסטנטים ולאחריהם גם קתוליים. כוחם של אלה עלה במהלך השנים, וחלקם אף נעשו יועצים למלך ובעלי השפעה פוליטית רבה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה התפתחות מהירה בענף גידול הסוכר בהוואי. הסכם שנחתם בין הוואי לארה"ב הבטיח לאיים שוק עצום למכירת תוצרתם ואף משך משקיעים רבים מארה"ב לענף זה. חלק ניכר מהפעולות הנדרשות לגידול קנה הסוכר ולעיבודו היו עבודות כפיים, ובהוואי לא היה די כוח עבודה זמין עבור הענף המתפתח. ממשלת הוואי החלה לנקוט בצעדים לייבוא כוח עבודה זול וזמין ממקומות אחרים, ותחילה הביאו להוואי כ-200 אלף עובדים יפניים. התפתחות כלכלית זו יצרה מצב שבו מרבית הכוח והעושר של הממלכה היה מרוכז בידי מיעוט מערבי-לבן, ואלה העניקו לו גם כוח פוליטי עצום.
ב-1887 חשו האמריקאים בהוואי כי המלך קלאקאוה אינו משרת במידה מספקת את האינטרסים שלהם. הם הקימו מיליציה חמושה, שבעזרתה כפו על המלך שינויים בחוקה שהגבילו במידה רבה את כוחו. בין השאר כללה החוקה החדשה סעיף המגביל את זכות ההצבעה לבעלי ההון. סעיף זה מנע מרוב מבני המקום את זכות ההצבעה. ב-1891 ניסתה המלכה ליליאוקלאני להעביר חוקה חדשה שתחזיר מקצת מן הכוח לידי בני המקום. האמריקנים הזעיקו ספינת מלחמה צבאית, כבשו את בנייני מוסדות השלטון והפילו את המלוכה. הם הקימו ממשלה זמנית, פרו-אמריקנית, בראשות סנפורד דול, בנו של מיסיונר אמריקאי.
כוונת ארה"ב היתה לספח את הוואי כאחת ממדינות הפדרציה, אך בדיוק באותה עת התחלף הנשיא האמריקאי, וגרובר קליוולנד נכנס לבית הלבן. קליוולנד התנגד להשתלטויות אימפריאליסטיות, וב-4 ביולי 1894 הוכרז על הקמת הרפובליקה העצמאית של הוואי.
אבל סיפוחה של הוואי לארה"ב לא נדחה לזמן רב, ומיד כאשר התחלף שוב נשיא בבית הלבן וויליאם מק'קינלי נבחר לתפקיד, נמשכו צעדי הסיפוח. ב-1900 הפכה הוואי לטריטוריה אמריקנית ותושביה לאזרחים אמריקאים.
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים מהותיים בחברה ובכלכלה של הוואי. לאחר ההתקפה על פרל הרבור, הפכה הוואי למרכז הפעילות הצבאית האמריקנית בדרום-מזרח אסיה. האיים היו נתונים תחת ממשל צבאי עד תום המלחמה, ורבים הגיעו מארה"ב לעבוד בהם. עם סיום המלחמה הוסר החוק הצבאי. שאלת הפיכתה של הוואי למדינה בארה"ב עלתה במשנה תוקף לסדר היום הציבורי לאחר המלחמה. עד אז היה הממשל האמריקני ממנה מושל מטעמו עבור הוואי, אך לתושבי המקום לא הוענקה זכות הצבעה בארה"ב . גם שאלת הפיכתה של אלסקה למדינה בארה"ב עמדה אז על סדר היום, ותומכי ההצטרפות פעלו במשותף. ב-12 במרץ 1959 אושרה הפיכתה של הטריטוריה הוואי למדינה ה-50 של ארה"ב, וב-21 לאוגוסט הוכרזה הוואי כמדינה ה-50 של ארה"ב, צעד שהביא להתפתחות כלכלית מואצת באיים.
כיום קיימות קבוצות בני המקום שקוראות להחזרת המלוכה לאיים, או להקמת אומה אוטונומית. בנובמבר 1993 חתם הנשיא האמריקאי ביל קלינטון על החלטה המתנצלת בפני ילידי הוואי על הפלת הממלכה מאה שנים קודם לכן, ואושרו מספר הצעות לפיצוי הילידים על אדמותיהם שנגזלו באותה עת.
פירוש השם הוואי "Hawaii" בשפת ילידי המקום הוא "מולדת".

היום לפני 82 שנה (23.08.1939):
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
ההסכם פורסם בעיתון "איזבסטיה" ב–24 באוגוסט, והיכה את העולם בתדהמה. לצדו התפרסמה התמונה, שתיזכר לדיראון עולם, שבה נראים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב חותמים על ההסכם, כשמאחוריהם, בחיוך רחב מלא סיפוק, עומד סטאלין. ברור היה כי התהפכו היוצרות והמערכת הבינלאומית השתנתה מהקצה אל הקצה; מנגד, הנחיל ההסכם מכה אנושה לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית ורבים נטשו אותה בשאט נפש.
היה ברור שסטאלין נתן להיטלר אור ירוק לפלוש לפולין.
ההסכם מספק עד היום כר נרחב לפרשנויות. מבקרי בריה"מ רואים בו עדות לציניות חסרת המעצורים של סטאלין, שלא בחל בשום אמצעי; לעומת זאת, יש הרואים בו מהלך הגנתי, שנועד להעניק לבריה"מ עומק אסטרטגי ופסק זמן לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת עם התוקפנות הנאצית.
יצוין כי בתחילה ביקשה ברה"מ להגיע להסכם עם מעצמות המערב, אבל צ'מברליין ודלדייה, רה"מ הצרפתי, תיעבו את סטלין עוד יותר מכפי שתיעבו את היטלר. כך נסללה הדרך בפני היטלר לתקוף את פולין. הבריטים אמנם ערבו לשלמותה של פולין, ערובה שחייבה בעקיפין גם את צרפת, שהיתה חתומה על ברית משלה עם בריטניה; אולם לא היתה להיטלר סיבה להניח שבריטניה תיחלץ לפעולה הפעם, אחרי שישבה בחיבוק ידיים בכל הפעמים הקודמות.

היום לפני 445 שנה (27.08.1576):
הלך לעולמו הצייר טיציאנו וצ'לי (טיציאן).
טיציאן היה תלמידו של ג'ובאני בליני אך הושפע בעיקר מג'ורג'ונה דה קסטלפראנקו, שעמו קשר קשרים הדוקים. בשנות ה-30 של המאה ה-16 כבר יצאו לו מוניטין בכל רחבי אירופה והוא התמנה לצייר החצר של הקיסר קרל ה-5 (לבית הבסבורג). הקיסר אף העניק לו תואר אצולה. בחצרו הירבה טיציין לצייר ציורי דיוקן; החשוב שבהם הוא "קרל ה-5 במילברג" (1548) - ציור דיוקן של קרל בדמות פרש.
כשביקר ברומא (1545/6) התרשם משרידי האדריכלות הקלאסית ומיצירותיהם של רפאל ומיכלאנג'לו בואונרוטי. מיכלאנג'לו הסתייג מעיצוב הצורות ביצירותיו של טיציין. ב-1550, כשביקר באוגסבורג, התוודע אל פליפה ה-2, מלך ספרד, והוא הזמין אצלו סדרה של ציורים ארוטיים בנושאים מיתולוגיים. החשובה שביצירות הסדרה היא "חטיפת אירופה" (1562; מוזיאון גארדנר, בוסטון). בשלב הזה ביצירתו מיצה עד תום את האפשרויות הגלומות בצבעי השמן ואף השתמש באצבעותיו כדי למרוח אותם, והטכניקה שלו הייתה בשיאה. כושרו היצירתי לא פג עד יומו האחרון.
בתמונה:
"חטיפת אירופה" , הרגע שבו האל יופיטר בדמות פר לבן חוטף את אירופה.

היום לפני 24 שנים (31.8.1997)
הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים.

מאת: תמר פורת

דיאנה ספנסר נולדה ביולי 1961 בסנדריגהם שבמחוז נורפולק שבאנגליה. משפחת ספנסר הייתה קרובה מאוד למשפחת המלוכה הבריטית במשך דורות רבים. דיאנה התחנכה בבתי ספר פרטיים שונים, אך מעולם לא הצטיינה מבחינה אקדמית. בהיותה נערה שובבה, אהבתה לשחייה וריקודי בלט וסטפס משכו אותה יותר מלימודים בכתה סגורה. עם סיום הלימודים, עברה ללונדון, שם עבדה כסייעת בגן ילדים. אהבתה של דיאנה לילדים בלטה במיוחד, חברותיה לעבודה סיפרו כי תמיד דאגה לכל הילדים, אך העניקה תשומת לב גדולה במיוחד לאלו שלא הצליחו להתחבר עם יתר הילדים, ותמיד דאגה שאף ילד לא ירגיש בודד.

דיאנה הכירה את הנסיך צ'ארלס מווילס עוד כשהייתה בת 16, בשל חברות ארוכת השנים עם משפחת המלוכה. בעת מגוריה בלונדון נפוצו שמועות רבות אודות הקשר בינה לבין הנסיך מווילס, אולם אלו לא זכו להתייחסות מיוחדת מצידה. שמועות אלו הביאו לכך שהייתה מוקפת בעיתונאים וצלמים בכל פעם שרצתה לצאת מביתה ובכל מקום אליו הלכה. לבסוף בפברואר 1981 השניים התארסו. האירוסים נשמרו בסוד מספר שבועות שבסופם הוכרז תאריך החתונה.
הנסיך צ'ארלס ודיאנה, שעתה הפכה להיות דיאנה, הנסיכה מווילס, נישאו ב-29 ביולי 1981, בקתדרלת סנט פול שבלונדון.

מספר חודשים לאחר נישואיהם הרתה הנסיכה וביוני 1982 נולד בנה הבכור, הנסיך ויליאם, השני בתור לכתר. שנתיים לאחר מכן נולד בנם השני, הנסיך הארי. דיאנה לא התנהגה כמו אמא רגילה במשפחת המלוכה: היא הקפידה על הנאות, שובבות ורצתה שבניה ייהנו מילדותם והרחק ממצלמות הפפארצי ככל האפשר. לאחר מותה סיפרו בניה בריאיון כי אמם דגלה במוטו "Be naughty, but don't get caught".

ב-1996, לאחר כחמש עשרה שנים של נישואים לא מאושרים וניאוף מצד בעלה, שבמהלכן התמודדה עם דיכאונות והפרעות אכילה, התגרשו הנסיך והנסיכה מווילס.

דיאנה הייתה אהובה מאוד ברחבי ההמלכה ומחוצה לה, וזאת בשל פעילותה הציבורית הענפה.
כבר בשנות ה-80 החלה בפעילות נמרצת למען חולים באיידס. למרות שבשלב זה עדיין לא היה ברור האם המחלה עלולה להיות מועברת במגע פיזי, דיאנה לא נרתעה ואף הייתה לראשונה ממשפחת המלוכה שנראתה בפומבי בזמן שהיא נוגעת בחולה איידס.

הנסיכה דיאנה הייתה הפטרונית של קרן HALO, ארגון שמטרתו הסרת מוקשים אשר לא פונו בתום המלחמות. בינואר 1997 צולמה תמונתה המפורסמת צועדת בשדה מוקשים באנגולה, כשהיא לובשת אפוד וקסדה. נטען כי עבודתה השפיעה באופן ישיר על חתימת "הצהרת אוטווה", שמטרתה הייתה להטיל איסור בינלאומי על שימוש במוקשים נגד בני אדם.

ב-31 באוגוסט 1997, בעת שהייתה בחופשה, נהרגה דיאנה בתאונת דרכים בפריז. בתאונה נהרג גם בן זוגה דודי פאייד והנהג שהסיע את הזוג. מותה של הנסיכה הביא לאבל גדול ברחבי הממלכה. הלווייתה שודרה בכ-200 מדינות, והמונים הגיעו לארמון בקינגהאם להניח זרים ולהתאבל על הנסיכה, שכונתה בפיהם "People's princess". בהלווייתה נשא אחיה הספד בו ביקר באופן חריף את העיתונות אשר רדפה אותה עד יום מותה ואת משפחת המלוכה על היחס שהעניקו לה. בהספד שנשא בלט במיוחד החלק הבא שעורר סערה:
"It is a point to remember that of all the ironies about Diana, perhaps the greatest was this — a girl given the name of the ancient goddess of hunting was, in the end, the most hunted person of the modern age".
דיאנה נקברה באי באחוזה המשפחתית באלת'ורפ.

מורשתה של הנסיכה ממשיכה להתקיים דרך בניה, הנסיכים וויליאם והארי, שמקפידים לבצע עבודות צדקה ולהתנדב.

היום לפני 80 שנה (03.09.1941):
השמדה ראשונה בגז באושוויץ.
בשלהי 1941 פקד היינריך הימלר, מפקד הס"ס והגסטפו, על מפקד המחנה רודולף פרנץ הס להכין את המחנה להשמדה פיסית של היהודים. פקודה זאת היתה במסגרת ביצועו של "הפתרון הסופי" שהחלה להתגבש באותה תקופה. תחילת הרצח של יהודי אירופה התקיים במחנה האם (תא הגז והמשרפה מס' 1) החל מסתיו-חורף 1941.
הס ואייכמן החליטו להוציא את ההמתות ההמוניות לפועל בגז מרעיל ששמו המסחרי היה "ציקלון ב'". ב-3 בספטמבר 1941 נערך הניסוי הראשון בהמתה בגז, במרתף של בלוק 11 ב"אושוויץ 1", הידוע כ"בלוק המוות"; קורבנותיו היו 600 שבויי מלחמה סובייטים וכ-250 אסירים חולים.
עקרון מרכזי בביצוע הפתרון הסופי באושוויץ היה הונאת הקורבנות. ליהודים נאמר כי הם עומדים לעבור חיטוי כביכול, לשם שיפור מצבם הבריאותי, לקראת ביצוע העבודות הגופניות שעליהם יהיה לבצע במחנה. הקורבן אמור היה לחוש בתרמית בשנייה האחרונה, כאשר המלכודת כבר נסגרה הרמטית, ולא נותרו דרכי חילוץ. עקרון נוסף שעמד לנגד עיני הגרמנים, היה הסילוק המוחלט של עקבות הפשע, ולצורך כך הוחלט לשרוף את גופות הנרצחים וגם להיפטר מכמויות האפר הגדולות שנותרו לאחר השריפה. האסירים היהודים הוכרחו ליטול חלק בכל מגוון הפעולות הכרוכות בהפעלתו של "בית החרושת למוות - אושוויץ". אך חשוב להדגיש, כי הרצח עצמו נעשה תמיד אך ורק בידי הגרמנים עצמם, דהיינו - הגז הקטלני "ציקלון ב'" הוחדר לתאים תמיד בידי אנשי ס"ס.
פרט לרצח ההמוני, עסקו הגרמנים בשוד מאורגן אינטנסיבי של רכוש היהודים. פריטי הרכוש השונים מוינו ונאספו תחילה באושוויץ ואחר כך בבירקנאו, באיזור שנקרא "מחנה החפצים" או בכינויו "קנדה 1" ו"קנדה 2". מקור השם כפי הנראה בתפיסה של אותם זמנים שראתה בקנדה את אחת המדינות העשירות על פני כדור הארץ. ב-7 באוקטובר 1944 פרץ בחצר משרפה מס' 4 בבירקנאו מרד של אסירים יהודים, אנשי "הפלוגה המיוחדת" ("זונדרקומנדו"). במהלך המרד זה הצליחו האסירים להוציא מכלל פעולה את בניין הקרמטוריום, להרוג שלושה אנשי ס"ס ולפצוע אחרים. חלק מאנשי הפלוגה ניסו להימלט מתחומי המחנה, אך הגרמנים דלקו אחריהם והצליחו לאתרם ולהורגם. כוחות גרמנים נוספים שהגיעו למקום הצליחו לדכא את המרד בתוך שעות ספורות ולהוציא להורג את הרוב המכריע של משתתפיו. היה זה המרד המתוכנן והמחומש היחיד בכל תולדות מחנה אושוויץ, ויהודים בלבד הם אלה שהשתתפו בו.
האנשים שנשלחו לתאי הגז - יהודים כלא יהודים - לא נרשמו ברשומות המחנה, דבר המקשה על חישוב מדויק של מספר הנרצחים באושוויץ-בירקנאו. יחד עם זאת, ניתן להגיע לאומדן ריאלי של מספר הנרצחים במחנה: מספר היהודים שנרצחו נע סביב 1,300,000, ולנתון זה צריך להוסיף למעלה מ-100,000 אסירים פולניים, כ-17,000 שבויי מלחמה סובייטיים וכ-23,000 צוענים. סך כל הנרצחים במחנה אושוויץ-בירקנאו מגיע לפיכך לכמיליון וחצי בני אדם.
ב-27 בינואר 1945 שחררה יחידת הסיור ה-107 בפיקודו של הקצין היהודי אנטולי שפירו מהארמיה ה-60 של הצבא האדום את מחנה אושוויץ, על 7,650 היהודים ששרדו בו. ב-1967 הפכו הפולנים את האתר למוזיאון להנצחת פשעי הנאצים. בדצמבר 2005 קבעה עצרת האו"ם את יום שחרור אושוויץ כיום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה.

היום לפני 80 שנה (06.09.1941):
החובה לשאת את הטלאי הצהוב מוטלת על כל היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני.
מספטמבר 1941 נאלצו כול היהודים בני שש ומעלה לשאת בצד
שמאל של החזה משושה בצבע צהוב בגודל של אגרוף ובו כתובת שחורה Jude .
כמו בכול מקום היתה גזירת הסימון ברייך ובתחומים המסופחים לו צו אחד בסדרת צווים אנטי-יהודים, וציינה החרפה כללית בקו האנטי-יהודי הנקוט. בשלב ההוא, בספטמבר 1941 ,השתלב סימון היהודים בגרמניה בהכנות לקראת ה'פתרון הסופי'.

היום לפני 54 שנה (10.09.1967):
תושבי גיברלטר מצביעים בעד הישארותם כמושבה בריטית ונגד סיפוח לספרד.
ב-1704 בזמן מלחמת ירושת ספרד נתפסה גיברלטר על ידי בריטניה, ובהסכמי השלום של אוטרכט (1713), בין צרפת אוסטריה בריטניה ספרד והולנד, הוכרה כשטח חסות בריטי. הבריטים עשו אותה לבסיס ימי, צבאי ומסחרי, והקימו בה מבצר אדיר.
במשך קרוב ל-300 שנה תבעה ספרד את גיברלטר חזרה לעצמה, אך חרף כל ניסיונותיה לזכות בה, בדרכי מלחמה או בדרכי שלום, נותרה גיברלטר בידי בריטניה עד היום. 14 פעמים הוטל מצור על גיברלטר, הקשה ביותר הוא זה של 1779, במשך ארבע שנים ניסתה אז ספרד למוטט את ביצורי גיברלטר ולכבשה, אך ללא הצלחה. עם הקמתו של ממשל העצמי במושבה ב-1964 נבחר ראש עיריית גיברלטר, יהושע חסן, פוליטיקאי יהודי ממוצא עירקי, לתפקיד ראש השרים. חסן נודע כמתנגד תקיף ביותר לתביעותיה של ספרד על גיברלטר, ותומך נלהב בריבונות עצמית בחסות בריטית. ב-1969 הורה הגנרל פרנקו, רודן ספרד, לסגור את מעבר הגבול המחבר בינה לבין גיברלטר, ובכך ניתק את כל דרכי התחבורה והתקשורת היבשתיות איתה; מצור אזרחי זה נמשך באופן מלא עד מותו של הרודן 16 שנה מאוחר יותר.
רק ב-1985, כאשר הסכימה בריטניה לראשונה לדון עם ספרד על עתיד הריבונות בגיברלטר, נפתח הגבול באופן מלא. אולם המתנגדים העיקריים להעברת הריבונות לידי ספרד, הם תושבי גיברלטר עצמם, אשר במשאל-עם מ-1967 הביעו דעתם ברוב עצום (12,138 מול 44 קולות) נגד שינוי המעמד הפוליטי של גיברלטר. ב-1981 זכו תושבי המושבה לאזרחות בריטית מלאה. בסוף 1987 פרש ראש השרים חסן מתפקידו, לאחר שהטביע חותמו על החיים הציבוריים בגיברלטר במשך קרוב ל-40 שנה.