היום לפני 116 שנה (30.06.1905):
איינשטיין שולח את מאמרו הראשון לכתב העת המדעי "Annalen der Physik".

לפני 113 שנה, פקיד במשרד הפטנטים בשוויץ פרסם ארבעה מאמרים בפיזיקה ששינו את כל מה שידע המין האנושי על העולם, היקום והזמן עד כה. ממשרה זאת, בודד ומבודד מהעולם האקדמי, איינשטיין פרץ אל תוך עולם הפיזיקה ושינה אותו לעולמים. והוא עשה זאת בשקט שקט במשך שבע שנים, איינשטיין פרסם את התוצאות של מאמציו בצורת תיאוריות במשך שנה אחת בלבד בשנת 1905. שנה זאת, 1905 ידועה היום כ"שנת הפלאות".
כאמור, ב-1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה "Annalen der Physik" שהיה כתב העת המדעי לפיזיקה החשוב של אותה תקופה. ארבעת המאמרים האלה העלו תרומה ניכרת ליסודות הפיזיקה המודרנית ושינו את תמונת העולם אודות חלל, זמן וחומר. ארבעת המאמרים דנים באפקט הפוטואלקטרי, תנועה בראונית, תורת היחסות הפרטית ובשקילות המסה והאנרגיה.
במאמר השלישי הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, שעל פיה הזמן זורם באופן שווה בכל מקום ביקום.
במאמר הרביעי ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית (שהושלמה עם פרסום תורת היחסות הכללית ב-1915), וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שתי פנים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc².
תורת היחסות "הפרטית" קרויה כך משום שהיא מתייחסת למקרה הפרטי של מערכות ייחוס הנעות במהירות קבועה זו ביחס לזו.

היום לפני 138 שנה (03.07.1883):
יום הולדתו של פרנץ קפקא.

סביר להניח שההיסטוריה הייתה מפספסת את יצירותיו של פרנץ קפקא אם חברו הקרוב, מקס ברוד, היה מקיים את בקשתו של קפקא ושורף את כתביו, אך מקס החליט לפרסם וטוב שכך.
דמותו של קפקא קודרת. שמו נהפך לשם תואר למצבי איוולת, חוסר צדק וחוסר היגיון שטני, ועל קפקא עצמו נוטים לחשוב כעל אדם רדוף ומיוסר, שנשא את כל צער העולם על כתפיו.
פרנץ קפקא נולד בפראג להורים יהודים. הוא נקרא על שם הקיסר שאביו העריץ, הקיסר פרנץ יוזף.
שליטתו של אביו בחייו של קפקא הייתה טראומטית. לדבריו של קפקא, זה היווה חלק נכבד ביצירותיו.
כל חייו ניסה קפקא לחדור ולהיות חלק מהמיינסטרים, הוא סיים דוקטורט במשפטים ועבד גם כסוכן ביטוח, אך כאדם שחשב יותר מדי היה לו קשה להיות חלק "מהכל".
כשכתב את "הגלגול", לא התכוון לעשות כבוד גדול למקק. הוא רצה להראות עד כמה אנחנו קטנים, מוגבלים ולא חופשיים בתוך העולם שבו אנחנו כביכול פועלים, אם כי לפעמים אפשר למצוא קמצוץ של "נורמליות" בכתביו של קפקא, כמו למשל במכתבו לאהובתו דורה דיאמנט, שאת כישורי המטבח שלה אהב: "היא תבשל אוכל במסעדה שנפתח יחד על חוף הים בתל-אביב ואני אהיה המלצר ואגיש לאורחים", כך דמיין קפקא את חייו בישראל.
הדרך "להבין" את קפקא טוב יותר, היא להשלים עם הדו משמעות שלו, לחדור לעולמו על ידי השתחררות מן המושגים שלנו, מן ההיגיון שלנו ומרגישתנו.
קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב-3 ביוני 1924, בגיל 40.
קפקא לא הותיר אחריו צוואה. יחד עם זאת, במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד, לאחר פטירתו של קפקא, שני פתקים בכתב-ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות, בהם הורה לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם.
ב-1939, בעקבות פלישת הנאצים לפראג, הגיע ברוד לישראל. לאחר מותו ב-1968 עברו כתביו שלו עצמו וכתבי קפקא לידי מזכירתו אילזה. חלק מכתבי היד נמכרו על ידיה בחו"ל בסכומי עתק. האחרים נשמרו בכספות בבנקים בתל אביב ובציריך. ב-2012 הורה בית המשפט להעביר את כתביו לספריה הלאומית. בין יצירותיו הבולטות: 'הגלגול', 'מושבת העונשין', 'המשפט' ו'הטירה'.
המושג "קפקאי" - ביטוי שהפך לנחלת הכלל. בעבר הוא שימש כדי לאפיין את ההתרחשויות בסיפוריו של קפקא - התרחשויות כל כך ביזאריות, עד שנוסף להן נופך סוריאליסטי, מאיים וקומי בד בבד. היום הוא נהגה ללא מחשבה לנוכח תור מופרך בסופר השכונתי.

היום לפני 74 שנה (04.07.1947):
תקרית רוזוול.
היום לפני 74 שנה נחת חייזר אי שם ברוזוול, ניו מקסיקו - או לפחות כך מספרות האגדות האורבניות ששימשו בסיס לאינספור תיאוריות קונספירציה, סיפורי מדע בדיוני, משחקים ובעיקר סדרות וסרטים.
התקרית הגיעה לעמוד הראשון של עיתון מקומי ובכותרת נכתב כי חיל האוויר אישר שמדובר בהתרסקות צלחות מעופפות. מאוחר יותר הוכחשה הכותרת. לפי הטענה הרווחת ממשלת ארה"ב הצליחה לחלץ בהצלחה שרידים של עב"מים שהתרסקו ביחד עם שלושת הגופות ליד רוזוול, ניו מקסיקו במה שמכונה היום "תקרית רוזוול". לטענת המאמינים לטענות אלה, צבא ארה"ב ממשיך לכסות על הפרשה עד עצם היום הזה. אם אכן אירעה ההתרסקות כפי שמתוארים 'חוקרי עב"מים' לאורך הדורות, מדובר בסיפור הגדול ביותר באלף השנים האחרונות, והכיסוי הממשלתי הוא הגדול ביותר אי פעם. אילו התרסקו עב"מים ושרידי תושביהם נבדקו במעבדה מדובר בתגלית שהיתה משנה את האנושות כפי שאנו מכירים אותה.
אחד ההסברים לתקרית הוא פרוייקט מגוול: פרויקט מגוול היה מבצע סודי ביותר בשנת 1947 שערב שימוש בכדורים פורחים ששייטו בגובה קבוע ואשר התאים שלהם היו מצוידים במבחר מכשירי איסוף מודיעין. מדובר בסדרת בלונים שצפו בגובה פחות או יותר קבוע ולא עלו כל הזמן לגובה רב יותר באטמוספירה. פרויקט מוגול היה פרויקט מסווג שהחלה ממשלת ארה"ב לאחר תום מלחמת העולם השניה כדי לעקוב אחר ברית המועצות במטרה לבחון את מצבה של התוכנית הסובייטית לבניית נשק גרעיני. פרויקט מוגול היה כה רגיש וסודי שזכה לדירוג הסודיות "סודי ביותר A-1" דומה לזה של פרויקט מנהטן – הפרויקט לבניית פצצת האטום הראשונה. עד לשנים האחרונות, כאשר הוזכר שמו של פרויקט הבלונים מוגול כפתרון אפשרי לחידת העצם שהתרסק ברוזוול, הדבר לא הוכח.

היום לפני 114 שנה (06.07.1907)
יום הולדתה של פרידה קאלו

מאת Meshi Ayad

קאלו נולדה עם שם קצת יותר ארוך – מגדלנה קרמן פרידה קאלו וקלדרון – בתחילת המאה ה-20. בחייה ובמותה סימלה אמנות, והייתה לציירת מקסיקנית יוצאת דופן, שזכתה לפופולאריות רבה בזכות הדיוקנים העצמיים שלה. אביה היה צלם יהודי-גרמני שהיגר למקסיקו ואמה הייתה מקסיקנית ממוצא אינדיאני-ספרדי. רב התרבותיות באה לידי ביטוי גם בחינוך – ביתה של פרידה שילב פתיחות וליברליות לצד שמרנות וקתוליות.

לא קלים היו חייה של קאלו - בילדותה חלתה במחלת הפוליו, ובבגרותה נפגעה בתאונת דרכים כשנסעה באוטובוס. כתוצאה משני מאורעות אלו היא סבלה מנכות במשך כל חייה. למרות הניסיונות הרבים לשפר את מצב, היא עדיין סבלה מכאבים קשים, ולפני מותה נאלצו לכרות את רגלה.

הזמנים בה גדלה פרידה קלאו היו זמנים של שינוי. הרפורמות הגדולות במקסיקו הביאו עמן רנסנס תרבותי שלא ניתן היה להתעלם ממנו. היא ובן זוגה, הצייר המקסיקני דייג ריברה, היו פעילים במאבק הפוליטי, ונלחמו כל עת שיכלו כדי לקדם שוויון וצדק חברתי. לגבי הצדק בתוך המשפחה... על זה אפשר להתווכח. נישואיה לריברה ידעו עליות ומורדות. בעיקר מורדות. היא טענה לא פעם שהנישואים לו היו טעות, והבגידות היו הדדיות (הוא חי במקביל עם נשים נוספות והיא ניהלה רומנים עם גברים ונשים גם כן). היא התגרשה ממנו, אך נישאה לו בשנית שנה לאחר מכן.

כמו אמנים רבים, גם פרידה קאלו זכתה לכבוד הראוי לה רק לאחר מותה. העולם הכיר בה כציירת מחוננת, והיא נחשבת עד היום למוזה ולמושא הערצה של אמנים וחובבי אמנות רבים בכל העולם. יש האומרים כי ציור הפורטרטים העצמיים נבע מהצורך לשים את עצמה במרכז (מערכת היחסים המורכבת שלה עם בעלה האפילה על המוניטין שלה).

עבודותיה הפכו במקסיקו ומחוצה לה לסמל למסורת מקומית, וליתרה מכך – לתיאור מיוחד של החוויה הנשית. ביצירותיה העבירה את זהותה ואיתה גם את השאלות שסקרנו אותה מכל – איפה האני, ואיך נראה המעבר מילדה לאישה?

בתמונה: ציור של פרידה קאלו. ציירת: Yuval Zohar

מזל טוב ברי סחרוף (07.07.1957).
מזל טוב רמי פורטיס (07.07.1954)

מזל טוב לפורטיסחרוף.

רמי פורטיס וברי סחרוף שונים, וגם ממש דומים בו זמנית וזהו כנראה סוד ההצלחה שלהם. סחרוף הוא הרגוע בקשר הזה, פורטיס המשוגע.
בדומה לאופיים, קשה להגדיר את הצמד מבחינה מוזיקלית. ברי הוא שילוב של מוזיקה אלקטרונית, חסידית, גרובית, מזרחית וכמובן - רוק. פורטיס, בניגוד אליו, הוא...ובכן..פשוט פורטיס. תוהו ובוהו מוזיקלי, במובן החיובי של המילה. מדובר בפרפורמר משוגע ש"בועט" אלפי אנשים לאוויר בכל שיר מחדש, עם קולות ותנועות שגורמות לך לחשוב שיתכן מאוד שבהמשך ההופעה יגיעו מספר אנשים בחלוקים לבנים ויורידו אותו מהבמה.
לפני 30 שנה התפרקה להקת "מינימל קומפקט", להקה בה היו חברים רמי פורטיס וברי סחרוף אחרי הצלחה גדולה יחסית באירופה. אחרי ההתפרקות ניסו פורטיס וסחרוף את מזלם בישראל והוציאו את האלבום המצליח "סיפורים מהקופסא". האלבום נחשב כיום לנקודת שיא ביצירתם המשותפת של פורטיס וסחרוף, ותואר כאלבום חשוב ביותר ברוק הישראלי על ידי מבקרים רבים.
ב-1990 יצא האלבום "?1900", הפעם תחת השם המשותף "פורטיסחרוף". רמי פורטיס כתב את המילים וברי סחרוף הלחין (ביחד עם פורטיס), הפיק ושר סולו את "ניצוצות" ו"הפוך" והשתתף בשירה בשירים נוספים ("אין קץ לילדות", "ממתק" ועוד). בתקליט זה היו להיטים רבים, בהם "אמריקה", "אין קץ לילדות", "ניצוצות" וגרסה שקטה ל"חלום כחול". "?1900" ביסס את מעמדם של פורטיס וסחרוף כאמנים מוזיקליים נחשבים ולא עוד אמני שוליים.

(10.07.138):
הלך לעולמו קיסר רומא פובליוס אליוס טריאנוס אדריאנוס.
בעולם הוא נחשב לאחד מ"חמשת הקיסרים הטובים", אך ביהדות הוא מכונה "שחיק עצמות", ניצב במקום גבוה מאוד ברשימת הצוררים לאורך הדורות. בעולם רואים בו קיסר שוחר שלום, ביהדות הוא ייזכר לדיראון עולם כאחראי לטבח במאות-אלפי יהודים בתקופת מרד בר-כוכבא. בעולם הוא אייקון תרבות, ביהדות הוא האיש שאחראי לגזירות השמד, או "גזירות אדריאנוס". על שמו. הטענה היא שקללתו האמיתית של הקיסר היא מחיקת שמה של יהודה והחלפת השם לפרובינקיה סוריה פלשתינה, כחלק מצעדי הענישה על המרד — בכך החל הדריאנוס לגלגל את גלגל ההיסטוריה שהביא להיווצרותם, המלאכותית כביכול, של פלסטין והפלסטינים 1,800 שנים מאוחר יותר.
בתחילה קיבלו היהודים בעין יפה את עלייתו של אדריאנוס לשלטון לאחר מותו של טריאנוס, אשר היה שנוא על היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את התקוות לבנות מחדש את בית המקדש.
ההתעניינות במרד בר כוכבא כסמל ללחימה יהודית החלה עם תחילת ההתעוררות הלאומיות היהודית ואחרי כך בציונות. עם התעניינות זו הגיעה גם בחינה מחדש של הידיעות ההיסטוריות אודות אדריאנוס. התעניינות התגברה לאחר הקמת מדינת ישראל, ועוררה התגייסות אזרחית, צבאית וממשלתית לטובת החפירות במערות שבהם התגוררו לוחמי בר כוכבא בראשותו של יגאל ידין.
אדריאנוס היה ידוע בשל קשריו ההומוסקסואליים עם יווני צעיר בשם אנטינואוס. אנטינואוס זה מת מוות טראגי בעת ביקור במצרים בשנת 130. אדריאנוס הוכה ביגון, והקים לזכר הצעיר את העיר אנטינופוליס. הוא הכריח את האימפריה כולה להתעטף באבל לזכרו של אהובו המת, והפך אותו לאל. אנטינואוס היה האדם האחרון שלא היה בן למשפחה הקיסרית שהוכרז לאל בעולם העתיק. בשארית ימי חייו מימן אדריאנוס הקמת אלפי פסלים והטבעת מטבעות לזכרו של אהובו.
תקופת שלטונו הייתה תקופה של פריחת האומנויות, הציור והפיסול, הכתיבה והאדריכלות. בין היתר נכתבו בתקופתו ספריו של ההיסטוריון סווטוניוס אשר היה בתקופה מסוימת מזכירו האישי.

היום לפני 232 שנה (14.07.1789):
כיבוש מצודת הבסטיליה – יום העצמאות הצרפתי

בעת כיבוש מצודת הבסטיליה ב־14 ביולי 1789, שהו בה רק שבעה אסירים: ארבעה זייפנים, שני פגועי נפש ואציל צרפתי שהואשם בסטייה מינית. למרות זאת, נפילת הבסטיליה הייתה לסמל המרכזי ביותר במהפכה הצרפתית, וכיבושה בידי המהפכנים היה אות הפתיחה למרי גלוי נגד המלך. כיום, יום הבסטיליה הוא חג לאומי בצרפת.

מצודת הבסטיליה ניצבת במרכזה של פריז, והיום שבו הוחרב, מסמל את ראשיתו של עידן דמוקרטי חדש, גם אם נדרשו אחריו עוד מאבקים רבים ולא מעט דם שפוך עד לכינונה של דמוקרטיה אמתית. בימי שלטונו של המלך לואי ה-16 צרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי, אשר כרסם בחוסנה מזה עשרות שנים. לקראת סוף המאה ה-18, המשבר היה חריף עד כדי כך, שלא היה מנוס מרפורמות מרחיקות לכת במערכת גביית המס ורפורמות כלכליות וחברתיות נוספות. על מנת לטפל במשבר כונסה ב-5 במאי 1789 אספת המעמדות, הגוף המייצג את המעמדות השונים בצרפת. פעולתו נבלמה על ידי מסורות עתיקות, פרוטוקולים ארכאיים ועקשנותם של הגורמים השמרנים, במיוחד מקרב המעמד השני (אצולה).

ב-17 ביוני 1789 הנציגים של המעמד השלישי (פשוטי העם) פרשו מאספת המעמדות וכוננו את האספה הלאומית, גוף שמטרתו הייתה חקיקת חוקה חדשה לצרפת. תחילה, המלך התנגד להתפתחות זו, אך אולץ לקבל את סמכויות האספה, אשר שינתה את שמה לאספה המכוננת הלאומית ב-9 ביולי אותה שנה. המלך שהיה נתון להשפעתם של האריסטוקרטים רמי המעלה פיטר את שר האוצר, ז'אק נקר, אשר היה אהוב על המעמד השלישי בשל ניסיונו לערוך רפורמות במס. החדשות אודות פיטוריו של נקר הגיעו לפריז בערב יום ראשון ה-12 ביולי. הפריזאים הניחו שפיטוריו הם ניסיונם של הגורמים השמרניים לשמור על כוחם.

ההמונים התחילו להתקבץ ברחבי העיר.

ההמון שהתאסף ליד הבסטיליה דרש את פירוק התותחים ואת העברתה של אבקת השריפה לידיו. שני נציגי ההמון הוזמנו לתוך בית הסוהר על מנת לנהל משא ומתן, אך המשא ומתן התארך מעבר למצופה וההמון דרש להגיע לפתרון מהיר. ההמון זרם לתוך החצר הלא מוגנת והשרשראות של הגשר נחתכו וההמון זרם לתוך בית הסוהר. בעקבות הפריצה לתוך המבצר החיילים וההמון התחילו לירות האחד בשני והניסיונות להשכין הפסקת אש עלו בתוהו.

הירי נמשך וכעבור שעתיים ההמון תוגבר על ידי יחידות מחיל המצב הפריזאי, שהצטרפו למורדים וכלי הנשק מבית האינבלידים. למראה התגבורת, המושל דה לונאי הכריז על הפסקת אש ב-17:00 על מנת למנוע טבח. הוא העביר מכתב עם דרישותיו דרך מרווח קטן בשער, אך ההמונים סירבו לקבל את דרישותיו. למרות סירוב ההמונים, המושל החליט להיכנע בגלל היתרון המספרי העצום של ההמון. ההמונים נכנסו לתוך הבסטיליה כחצי שעה אחרי ההכרזה על הפסקת האש.

כ-100 אנשים נספו במהלך הקרב, מתוכם רק שומר אחד וכל היתר מהצד של ההמונים. דה לונאי נגרר החוצה וההמון המשולהב עשה בו לינץ'. אחרי הירצחו, ההמונים כרתו את ראשו והציבו אותו על כלונס על מנת להציגו ברחבי פריז.

היום לפני 222 שנה (15.07.1799):
נמצאה אבן הרוזטה.
הכתב על האבן נכתב בערך בשנת 200 לפנה"ס והיא נמצאה במבצר עתיק ליד העיר רוזטה באיזור הנילוס על ידי פייר בושר, קצין בצבא נפוליאון שפלש למצרים. עם תבוסתו של נפוליאון, זכתה בריטניה באבן במסגרת חוזה הכניעה שנחתם באלכסנדריה, ומאז 1802 היא מוצגת במוזיאון הבריטי בלונדון.
כתב החרטומים המצרי היה בגדר סוד במשך אלפי שנים. החוקרים לא הבינו כי מדובר בציורים המייצגים הברות פונטיות, אלא סברו שכל ציור מייצג מושג כלשהו. אבן הרוזטה הציגה לראשונה קצה חוט לפענוח המסתורין, בשל התרגום לצו שנחקק עליה ביוונית, שפה אותה יכלו החוקרים לקרוא. עם זאת, מלאכתם לא היתה קלה. חלק מהטקסט היה חסר, והחוקרים לא הכירו את השפות המצריות הקדומות, כך שלא יכלו להסיק מהן על הצליל שמייצג כל סימן.
את פריצת הדרך הראשונית הציג הפיזיקאי והרופא האנגלי תומס יאנג, שהתמקד ב"קרטושים", קבוצות הירוגליפים שהוקפו באליפסה. הוא הניח כי סימון האליפסה מעיד על מילה חשובה, והסיק כי מדובר בשמו של המלך תלמי המורכב מהברות פונטיות. יאנג גם ניחש את כיוון הקריאה של הטקסט המצרי על פי הכיוון אליו פנו ראשי ציורי בעלי החיים. עם זאת, יאנג לא העמיק במחקרו ונטש את העיסוק בהירוגליפים.
ממשיכו היה הבלשן וההיסטוריון הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון. בתחילת עבודתו ניתח קרטושים נוספים על פי גישתו של יאנג, והוכיח את טענתו של הלה לגבי היותם של הסימנים הברות פונטיות. בהמשך גילה כי לעתים הסימנים הם אידיוגרפים, כלומר, מייצגים רעיון שלם ולא הברה. זאת, למשל, בסימן העיגול עם הנקודה במרכזו במילה "רעמסס", המסמל שמש ("רע" בשפה הקופטית). שמפוליון גילה את הקירבה בין המצרית העתיקה לשפה הקופטית – השלב האחרון של השפה המצרית, שיוצגה ברובה באמצעות האלף-בית היווני. שמפוליון שלט בשפה הקופטית (וגם בעברית, ערבית ועוד..), ובאמצעותה פענח את צליליהם הפונטים של מרבית הסימנים.
עבודתו אפשרה את קריאת כתב החרטומים ואת לימוד התרבות המצרית העתיקה ממקור ראשון, ובכך הניחה את אבני היסוד למדע האגיפטולוגיה.

היום לפני 100 שנה (17.07.1921):
יום הולדתה של חנה סנש.

"אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי. ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתי בכתב, אני תופסת אותה במלואה. " (14/12/1940)
חנה סנש נולדה בבודפשט של שנות ה 20 המוקדמות, ומגיל צעיר תיארה ביומנה את תופעת האנטישמיות החריפה שהלכה וגברה ככל שבגרה. אותה אנטישמיות נתנה את הטון בהחלטתה (עוד בטרם סיימה את לימודיה התיכוניים) - לעזוב את הונגריה, לעלות לארץ ישראל וליטול חלק במפעל הציוני. "לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה משמח אותי שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. " (27/10/1938).
ואכן כך היה. בשנת 1939 עלתה ארצה, הוכשרה במשך שנתיים בבית ספר חקלאי בנהלל, והייתה ממקימי קיבוץ "שדות ים". במקביל, הדריכה בקן בקריית חיים של הנוער העובד והלומד.
"היום זה יום הולדתי. אני בת שמונה עשרה. כל כך קשה לדמות שאני כבר "זקנה" כזאת. אני רוצה לעשות הכל. לקרב את החלום אל הממשות, או להפיך, את הממשות אל החלום."

במהלך שהותה בארץ מצאה עצמה נקרעת בין תחושת השליחות, לבין הגעגועים והדאגה לגורל משפחתה, שהותירה מאחור עם עלייתה ארצה: לאחיה גיורא שהתגורר בצרפת, ולאמה שנשארה בהונגריה (אביה נפטר כשהייתה בת 6).
"לעתים אני שואלת את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת? אבל כעבור רגע נחה דעתי. אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה. ופה בארץ ישראל- מקומי." (17/2/1940)

אך הפניה לציונות לא ניתקה אותה מן הנעשה באירופה בכלל, ובהונגריה בפרט, ובשנת 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, החליטה להתנדב לצבא הבריטי ולהתגייס למאבק בגרמניה הנאצית. היא גויסה עם 250 נשים וגברים נוספים מהיישוב העברי, עברה אימונים מקצועיים שכללו לימודי צניחה, קריאת מפות ואימון בשיטות פעולה של קומנדו, והייתה בין 37 הצנחנים שסיימו את ההכשרה בהצלחה, ולקחו חלק באחת הפעולות החשאיות והמסוכנות ביותר של הצבא הבריטי. "השבוע אסע למצרים. מגויסת- חיילת. על תנאיי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך- ועל מה שלפניי - אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד רק הזמן" (הקטע האחרון ביומנה, 25/12/1943).

במרץ 1944 הוצנחו חנה וחבריה לצוות ביוגוסלביה, בסמוך לגבול ההונגרי וחברו לפרטיזנים בשטחי קרואטיה בניסיון להציל יהודים. לאחר שלושה חודשה במסעותיה, חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה מיד. "בכלא - אחד- שניים, שלושה..שמונה האורך. שני צעדים הוא רוחב הצלע- החיים מרפרפים בסימן שאלה. כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי.. המשחק נועז עליי מספר עמדתי. הקובייה כרכרה. הפסדתי" (יוני 1944).
היא נשלחה לכלא בבודפשט ולמרות שעברה עינויים קשים, סירבה למסור פרטים על הפעולה החשאית של הצבא הבריטי, ובטרם הסתיים ההליך המשפטי, הואשמה בריגול ובגידה בהונגריה והוצאה להורג בכלא בבודפשט (עיר מולדתה) בהיותה בת 23 בלבד.

עד יומה האחרון לא הפסיקה לכתוב, ולאחר מותה התגלו שירים (ביניהם אבני דרך בזמר העברי- "הליכה לקיסריה", ו "אשרי הגפרור") , מחזות (למשל "הכינור"), ואין ספור מכתבים שסיפרו את סיפורה של הצנחנית העברייה- צעירה אידאליסטית, חולמת ומגשימה, בעלת נחישות הברזל ומסירות הנפש שהפכו סמל בתרבות ובמורשת הישראלית. סנש היוותה מקור לעשרות דמויות ברומנים, מחזות (12 במספרם), ועיבודים קולנועיים. על שמה נקראה אניית המעפילים "חנה סנש", הקיבוץ "יד חנה" ורחובות רבים ברחבי ישראל.
ב 1950 הובאו שרידיה לקבורה בהר הרצל בירושלים, ובשנת 2007 הובאה מצבתה מבית הקברות היהודי בבודפשט, לבית הקברות בשדות ים.

"הטבע כולו רועש וגועש
פורץ כל גדר וצורה-
מנין לך השקט הזה בלבך?
מנין למדת גבורה?" (ח. סנש)

היום לפני 70 שנה (20.07.1951):
מלך ירדן, עבדאללה הראשון, נרצח בעת ביקור בהר הבית.
עבדאללה, מלך ירדן, נרצח בהיכנסו למסגד אל-אקצה בעיר העתיקה בירושלים, כדי להתפלל את תפילת הצהריים.
המלך נרצח על ידי קבוצת מתנקשים ערבים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל חוסייני. הרוצח מוסטפא עשו, שהתחבא מאחורי דלת במסגד, יצא וירה במלך שמת במקום לעיני נכדו חוסיין.
הרוצח נורה ונהרג בו במקום על ידי שומרי ראשו של עבדאללה.
עבדאללה נולד במכה, ולאחר שהשתתף במרד הערבי הגדול נגד השלטון העותמאני הוא הוצב ב-1921 בראש אמירות עבר הירדן המזרחי, תחת חסותה של האימפריה הבריטית.
ב-1946 הכירה בריטניה בעצמאותה של עבר הירדן, חתמה עמה על חוזה ברית ועבדאללה היה למלך.
בעולם הערבי נחשב עבדאללה לעושה דברם של הבריטים.
עבדאללה היה יריב למחנה הלאומני בקרב ערביי א"י, בהנהגת המופתי ומשפחת חוסייני. עבדאללה טיפח יחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית. במשא ומתן סודי עם מנהיגי היישוב היהודי בא"י, רמז עבדאללה כי לא יפעל נגד כינון מדינה יהודית עפ"י תוכנית החלוקה של האו"ם אם הצד היהודי לא יפריע לו להשתלט על החלק הערבי של א"י.
ב-1948, עם כיבוש חלקה הערבי של א"י, שינתה עבר הירדן את שמה ל"הממלכה הירדנית ההאשימית", ובקיצור "ירדן", ומה שהיה עד אז עבר הירדן כונה "הגדה המזרחית". שטחי הגדה המערבית סופחו לירדן ב-1950 אולם בריטניה ופקיסטן היו המדינות היחידות שהכירו רשמית בסיפוח.
בעת ביקורו בירושלים אמור היה המלך לפגוש את ראש המוסד ראובן שילוח כחלק משיחות שהיו אמורות להוביל כנראה לחתימת הסכם שלום עם ישראל.