חלוקת העולם החדש.
היום לפני 527 שנה (07.06.1494):
ספרד ופורטוגל חותמות על חוזה טורדסיאס.
הצורך בחוזה התעורר בעקבות גילוי יבשת אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס. בשנת 1481 קבעה הבולה האפיפיורית Aeterni regis כי כל האדמות ממערב לאיים הקנריים ישתייכו לפורטוגל, ובכך בעצם קבע שאמריקה שייכת לפורטוגל. במאי 1493, לאחר גילוי אמריקה על ידי ספרד, קבע האפיפיור הספרדי אלכסנדר השישי בבולה בשם Inter caetera כי כל האדמות הנמצאות עד 100 ליגות (ליגה = 5.15 קילומטרים, מחושב לפי המרחק שיעבור לוחם במשך שעה) ממערב לאיי כף ורדה יהיו של פורטוגל ואילו ארצות מערביות יותר יהיו של ספרד, ובכך העניק את אמריקה לספרד ואת אפריקה לפורטוגל. ז'ואו השני, מלך פורטוגל, החל במשא ומתן עם פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, מלכי ספרד, על מנת להזיז את הקו מערבה. בטענה שהקו נמשך גם מעבר לצדו השני של כדור הארץ, ובכך הוא מגביל את ההשפעה הספרדית באסיה, הצליחו הפורטוגלים להביא לחתימת חוזה טורדסיאס. יש הסוברים כי פעילות דיפלומטית זו של פורטוגל התבססה על ידע מוקדם אודות ברזיל, ושהחוזה נועד להבטיח את אחיזתה בחלק זה של העולם החדש. החוזה סתר את הבולה האפיפיורית משנת 1493, אולם אושרר בידי האפיפיור יוליוס השני ב-1506. כתוצאה מהחוזה זכתה ספרד בכל יבשת אמריקה, להוציא את הקצה המזרחי של יבשת דרום אמריקה, שהתגלה בשנת 1500 בידי פדרו קברל, ושהפך לקולוניה פורטוגלית ומאוחר יותר לברזיל. בניגוד להסכם, התרחבה ברזיל הרבה לתוך פנים היבשת, הודות להרי האנדים שהפרידו בין המושבות הספרדיות העיקריות באמריקה למרכז היבשת, וכך חלקים גדולים מדרום אמריקה הם דוברי פורטוגזית בניגוד לחוזה טורדסיאס. החוזה לא העניק זכויות כל שהן לאומות אירופאיות אחרות, כגון צרפת ואנגליה, ואלו נגסו נתחים בעולם החדש רק לאחר שהתכחשו לסמכות האפיפיורית על חלוקתו.
היום לפני 527 שנה (07.06.1494):
ספרד ופורטוגל חותמות על חוזה טורדסיאס.
הצורך בחוזה התעורר בעקבות גילוי יבשת אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס. בשנת 1481 קבעה הבולה האפיפיורית Aeterni regis כי כל האדמות ממערב לאיים הקנריים ישתייכו לפורטוגל, ובכך בעצם קבע שאמריקה שייכת לפורטוגל. במאי 1493, לאחר גילוי אמריקה על ידי ספרד, קבע האפיפיור הספרדי אלכסנדר השישי בבולה בשם Inter caetera כי כל האדמות הנמצאות עד 100 ליגות (ליגה = 5.15 קילומטרים, מחושב לפי המרחק שיעבור לוחם במשך שעה) ממערב לאיי כף ורדה יהיו של פורטוגל ואילו ארצות מערביות יותר יהיו של ספרד, ובכך העניק את אמריקה לספרד ואת אפריקה לפורטוגל. ז'ואו השני, מלך פורטוגל, החל במשא ומתן עם פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, מלכי ספרד, על מנת להזיז את הקו מערבה. בטענה שהקו נמשך גם מעבר לצדו השני של כדור הארץ, ובכך הוא מגביל את ההשפעה הספרדית באסיה, הצליחו הפורטוגלים להביא לחתימת חוזה טורדסיאס. יש הסוברים כי פעילות דיפלומטית זו של פורטוגל התבססה על ידע מוקדם אודות ברזיל, ושהחוזה נועד להבטיח את אחיזתה בחלק זה של העולם החדש. החוזה סתר את הבולה האפיפיורית משנת 1493, אולם אושרר בידי האפיפיור יוליוס השני ב-1506. כתוצאה מהחוזה זכתה ספרד בכל יבשת אמריקה, להוציא את הקצה המזרחי של יבשת דרום אמריקה, שהתגלה בשנת 1500 בידי פדרו קברל, ושהפך לקולוניה פורטוגלית ומאוחר יותר לברזיל. בניגוד להסכם, התרחבה ברזיל הרבה לתוך פנים היבשת, הודות להרי האנדים שהפרידו בין המושבות הספרדיות העיקריות באמריקה למרכז היבשת, וכך חלקים גדולים מדרום אמריקה הם דוברי פורטוגזית בניגוד לחוזה טורדסיאס. החוזה לא העניק זכויות כל שהן לאומות אירופאיות אחרות, כגון צרפת ואנגליה, ואלו נגסו נתחים בעולם החדש רק לאחר שהתכחשו לסמכות האפיפיורית על חלוקתו.
היום לפני 40 שנה (07.06.1981):
תקיפת הכור העיראקי, "מבצע אופרה".
בינואר 1973 עיראק וצרפת חתמו על הסכם במסגרתו הבטיחו הצרפתים לספק לעיראק שני כורים גרעיניים – "תמוז 1" ו- "תמוז 2".
שנתיים מאוחר, עם תחילת בניית הכור, המודיעין הישראלי החל "להשקיף" על בניית הכור.
בחודשי הקיץ של שנת 1978 הובא נושא הכור הגרעיני לידיעת ממשלת ישראל, וראש הממשלה מנחם בגין דרש הערכות בנוגע לתכנית הכור העיראקי. על פי אמ"ן, העיראקים שאפו לייצר נשק גרעיני, והוערך כי הם יהיו מסוגלים לייצר כארבע פצצות גרעיניות מדי שנה.
ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית עם ארצות הברית, מ 1976- עד ,1979 כדי לשכנע את צרפת לחדול מסיוע לפרויקט, אך ללא הצלחה.
ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ידע שהחלטתו להפציץ את הכור העיראקי זמן לא רב לפני הבחירות בישראל עלולה להתפרש כניסיון להשפיע על תוצאות המרוץ נגד שמעון פרס, בגין החליט להורות על הריסת הכור באמצע מערכת בחירות, מפני שחשש שבתוך זמן קצר הכור יהיה פעיל, ואז עלולה כל התקפה עליו לשחרר קרינה רדיואקטיבית.
לאחר שעלה סדאם חוסיין לשלטון ב ,1979- הפך היחס העיראקי כלפי ישראל לעוין במיוחד, וחוסיין אף אמר בכמה הזדמנויות כי בכוונתו להשמיד את ישראל. האיום היה נראה מוחשי, נוכח התקדמות הקמת הכור הגרעיני, ובישראל הבינו שיש חובה לפעול. וכך, כמה שבועות לפני שנכנס לפעולה, ולאחר הכנות מדוקדקות ומספר דחיות, נתן ראש הממשלה בגין את האות - והמטוסים יצאו לדרך.
חודשים של אימונים נמרצים קדמו להתקפה. שלושה טייסים, ובהם בנו של הרמטכ"ל רפאל איתן ז"ל, נספו במהלך טיסות האימון.
ב-7 ביוני 1981 המריאו מטוסי ה- F-16 מבסיס עציון שבחצי האי סיני (שעדיין לא הוחזר לידי מצרים) וטסו בתחום האווירי של ירדן וסעודיה, בדרך לעיראק.
עם הטייסים נמנו זאב רז, מפקדם, עמוס ידלין, (לימים ראש אגף מודיעין של צה"ל), אמיר נחומי, יפתח ספקטור, ישראל (רליק) שפיר, חגי כ"ץ, דובי יפה ואילן רמון ז"ל. רמון עדיין היה רווק אז, והוא הטיס את המטוס השמיני והאחרון במבנה - עמדה מסוכנת ביותר בטייסת - כדי שאם ייהרג לא יניח אחריו אלמנה.
לאחר התקיפה, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה 487, שהתקבלה פה אחד והציגה את ההתקפה כ"הפרה ברורה של אמנת האומות המאוחדות ופגיעה באמות המידה של ההתנהגות הבינלאומית". ארצות הברית בראשות הנשיא רייגן תמכה בהחלטה.
לאחר מבצע "סופה במדבר" (1991) מזכיר ההגנה דיק צ'ייני כתב מכתב לדוד עברי, מפקד חיל האוויר הישראלי בזמן "מבצע אופרה", "לגנרל דוד עברי, בתודה ובהערכה על העבודה היוצאת מן הכלל שעשה על תוכנית הגרעין העיראקית ב-1981, שהקלה מאוד על עבודתנו שלנו במבצע 'סופה במדבר'! דיק צ'ייני, מזכיר ההגנה, ארצות הברית".
"דוקטרינת בגין", מתקיימת עד עצם היום הזה, ולפיו ישראל לא תניח לאף אחד מאויביה המובהקים לפתח נשק גרעיני.
תקיפת הכור העיראקי, "מבצע אופרה".
בינואר 1973 עיראק וצרפת חתמו על הסכם במסגרתו הבטיחו הצרפתים לספק לעיראק שני כורים גרעיניים – "תמוז 1" ו- "תמוז 2".
שנתיים מאוחר, עם תחילת בניית הכור, המודיעין הישראלי החל "להשקיף" על בניית הכור.
בחודשי הקיץ של שנת 1978 הובא נושא הכור הגרעיני לידיעת ממשלת ישראל, וראש הממשלה מנחם בגין דרש הערכות בנוגע לתכנית הכור העיראקי. על פי אמ"ן, העיראקים שאפו לייצר נשק גרעיני, והוערך כי הם יהיו מסוגלים לייצר כארבע פצצות גרעיניות מדי שנה.
ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית עם ארצות הברית, מ 1976- עד ,1979 כדי לשכנע את צרפת לחדול מסיוע לפרויקט, אך ללא הצלחה.
ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ידע שהחלטתו להפציץ את הכור העיראקי זמן לא רב לפני הבחירות בישראל עלולה להתפרש כניסיון להשפיע על תוצאות המרוץ נגד שמעון פרס, בגין החליט להורות על הריסת הכור באמצע מערכת בחירות, מפני שחשש שבתוך זמן קצר הכור יהיה פעיל, ואז עלולה כל התקפה עליו לשחרר קרינה רדיואקטיבית.
לאחר שעלה סדאם חוסיין לשלטון ב ,1979- הפך היחס העיראקי כלפי ישראל לעוין במיוחד, וחוסיין אף אמר בכמה הזדמנויות כי בכוונתו להשמיד את ישראל. האיום היה נראה מוחשי, נוכח התקדמות הקמת הכור הגרעיני, ובישראל הבינו שיש חובה לפעול. וכך, כמה שבועות לפני שנכנס לפעולה, ולאחר הכנות מדוקדקות ומספר דחיות, נתן ראש הממשלה בגין את האות - והמטוסים יצאו לדרך.
חודשים של אימונים נמרצים קדמו להתקפה. שלושה טייסים, ובהם בנו של הרמטכ"ל רפאל איתן ז"ל, נספו במהלך טיסות האימון.
ב-7 ביוני 1981 המריאו מטוסי ה- F-16 מבסיס עציון שבחצי האי סיני (שעדיין לא הוחזר לידי מצרים) וטסו בתחום האווירי של ירדן וסעודיה, בדרך לעיראק.
עם הטייסים נמנו זאב רז, מפקדם, עמוס ידלין, (לימים ראש אגף מודיעין של צה"ל), אמיר נחומי, יפתח ספקטור, ישראל (רליק) שפיר, חגי כ"ץ, דובי יפה ואילן רמון ז"ל. רמון עדיין היה רווק אז, והוא הטיס את המטוס השמיני והאחרון במבנה - עמדה מסוכנת ביותר בטייסת - כדי שאם ייהרג לא יניח אחריו אלמנה.
לאחר התקיפה, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה 487, שהתקבלה פה אחד והציגה את ההתקפה כ"הפרה ברורה של אמנת האומות המאוחדות ופגיעה באמות המידה של ההתנהגות הבינלאומית". ארצות הברית בראשות הנשיא רייגן תמכה בהחלטה.
לאחר מבצע "סופה במדבר" (1991) מזכיר ההגנה דיק צ'ייני כתב מכתב לדוד עברי, מפקד חיל האוויר הישראלי בזמן "מבצע אופרה", "לגנרל דוד עברי, בתודה ובהערכה על העבודה היוצאת מן הכלל שעשה על תוכנית הגרעין העיראקית ב-1981, שהקלה מאוד על עבודתנו שלנו במבצע 'סופה במדבר'! דיק צ'ייני, מזכיר ההגנה, ארצות הברית".
"דוקטרינת בגין", מתקיימת עד עצם היום הזה, ולפיו ישראל לא תניח לאף אחד מאויביה המובהקים לפתח נשק גרעיני.
היום לפני 1569 שנה (08.06.452):
אטילה ההוני פולש לאיטליה.
נדידות העמים במאות הרביעית והחמישית, או לחילופין פלישתם לתחומי האימפריה הרומית, נעשו בגלים. בגל הפשיטה הראשון היו הונים, גותים, ונדאלים, אלאנים שוובים ובורגונדים. רובם שבטים גרמאניים. אין מקורות רבים על פלישות אלה, ועל ההונים ידוע אך מעט. הם לא היו שבט גרמאני. אבל הופעתם גרמה כנראה את תחילתה של נדידת העמים הגרמאניים. הם פלשו מערבה בשנות השבעים של המאה הרביעית וכבשו את הממלכה האוסטרוגותית, ששכנה מצפון לים השחור. בהמשך הביאו להתמוטטותה של הממלכה הוויזיגותית, ששכנה מצפון לדנובה, והוסיפו להתקדם אל מרכז אירופה. אין פלא בכך שנדדו מערבה. האקלים לא האיר להם פנים בערבות מונגוליה שמהן יצאו, אבל בעיקר היו אלה הסינים שנשפו בעורפם.
ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס כתב עליהם שהם עוברים כל גבול של פראות: מצלקים את פני הילדים שלהם לבל יגדל להם זקן, הם מכוערים כמפלצות, בהכנת המזון אינם משתמשים באש, והם אוכלים בשר נא של חיות ושמים אותו מתחת לאוכף לחממו. בסוף העשור השני של המאה החמישית הוקמה מדינה הונית בשטחים נרחבים במזרח אירופה והתבססה שושלת מנהיגים, שהאחרון בהם היה אטילה, שנעשה שליט יחיד אחרי שרצח את אחיו.
תחילה היו אלה הוויזיגותים שבזזו את רומא ב–410 וכבשו את אקוויטניה. האלאנים, הוונדאלים והסואבים נפוצו ברחבי צפון גאליה, הבורגונדים התבססו בסבואה והפרנקים התקדמו באיטיות לאורך הנהר מז. ארבעים שנה חלפו עד שאטילה כבש חלקים גדולים של אירופה ואיים להתקיף את רומא בשנת 452.
אטילה לא הרפה מתוכניתו להרחיב את שטחי שליטתו או השפעתו מערבה, בשנת 452 הוא חזר והצהיר על כוונתו לפלוש לאיטליה. תחילה תקפו ההונים את אקוויליה והעיר נחרבה עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן בתקווה כי מבוך התעלות והאיים ימנעו מהפרשים ההונים מלתקוף. פליטים אלו ייסדו את הערים ונציה וגראדו הסמוכות. על פי האגדות אטילה בנה מחנה מבוצר מצפון לעיר שם ישב וצפה בהשתוללות חייליו ובעירת העיר, על מחנה זה נבנתה מצודה ששימשה את הגרעין לעיר אודינה. הצבא הרומאי שהיה בנחיתות מספרית וטקטית חשש מכניסה לעימות פנים אל פנים עם ההונים ומתוך רצון להימנע מתבוסה והשמדה נקט בטקטיקות של לוחמת גרילה על מנת להאט את התקדמות ההונים. טקטיקות אלו בשילוב של רעב ומגפה שפשו - ככל הנראה - במחנה ההוני הביאו להפסקת הפלישה.
הקיסר ולנטיניאנוס השלישי יזם משלחת ובה 3 שליחים למחנה ההוני ובראשם לאו הראשון הבישוף של רומא ואיתו גנאדיוס אוויאנסו, וטריגטיוס ולאו. הצדדים נפגשו ליד מנטובה ובתום המשא ומתן נסוג אטילה מאיטליה. נסיבות הנסיגה אינם ברורות וככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא ימשיך לבזוז את איטליה ושלא יעלה על רומא, תחינת האפיפיור להגן על המקומות הקדושים יצרו לאטילה מוצא של כבוד.
למעשה אטילה ניצב בשלב זה של פלישתו בפני בעיות רבות שהקשו על התקדמותו, מחד רעב ומחסור במזון הכו באיטליה החל משנת 451 והארץ לא יכלה לפרנס את צבאו שהסתמך על ביזה ושוד כמקור אספקה ראשי. במקביל כוח צבאי ביזנטי גדול שניצל את העדרותו של אטילה פלש לטריטוריות ההוניות חצה את הדנובה והכה את חילות המצב שהשאיר אטילה. שילוב של שני איומים אלו היו ככל הנראה הסיבה העיקרית לנסיגתו של אטילה.
אטילה ההוני פולש לאיטליה.
נדידות העמים במאות הרביעית והחמישית, או לחילופין פלישתם לתחומי האימפריה הרומית, נעשו בגלים. בגל הפשיטה הראשון היו הונים, גותים, ונדאלים, אלאנים שוובים ובורגונדים. רובם שבטים גרמאניים. אין מקורות רבים על פלישות אלה, ועל ההונים ידוע אך מעט. הם לא היו שבט גרמאני. אבל הופעתם גרמה כנראה את תחילתה של נדידת העמים הגרמאניים. הם פלשו מערבה בשנות השבעים של המאה הרביעית וכבשו את הממלכה האוסטרוגותית, ששכנה מצפון לים השחור. בהמשך הביאו להתמוטטותה של הממלכה הוויזיגותית, ששכנה מצפון לדנובה, והוסיפו להתקדם אל מרכז אירופה. אין פלא בכך שנדדו מערבה. האקלים לא האיר להם פנים בערבות מונגוליה שמהן יצאו, אבל בעיקר היו אלה הסינים שנשפו בעורפם.
ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס כתב עליהם שהם עוברים כל גבול של פראות: מצלקים את פני הילדים שלהם לבל יגדל להם זקן, הם מכוערים כמפלצות, בהכנת המזון אינם משתמשים באש, והם אוכלים בשר נא של חיות ושמים אותו מתחת לאוכף לחממו. בסוף העשור השני של המאה החמישית הוקמה מדינה הונית בשטחים נרחבים במזרח אירופה והתבססה שושלת מנהיגים, שהאחרון בהם היה אטילה, שנעשה שליט יחיד אחרי שרצח את אחיו.
תחילה היו אלה הוויזיגותים שבזזו את רומא ב–410 וכבשו את אקוויטניה. האלאנים, הוונדאלים והסואבים נפוצו ברחבי צפון גאליה, הבורגונדים התבססו בסבואה והפרנקים התקדמו באיטיות לאורך הנהר מז. ארבעים שנה חלפו עד שאטילה כבש חלקים גדולים של אירופה ואיים להתקיף את רומא בשנת 452.
אטילה לא הרפה מתוכניתו להרחיב את שטחי שליטתו או השפעתו מערבה, בשנת 452 הוא חזר והצהיר על כוונתו לפלוש לאיטליה. תחילה תקפו ההונים את אקוויליה והעיר נחרבה עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן בתקווה כי מבוך התעלות והאיים ימנעו מהפרשים ההונים מלתקוף. פליטים אלו ייסדו את הערים ונציה וגראדו הסמוכות. על פי האגדות אטילה בנה מחנה מבוצר מצפון לעיר שם ישב וצפה בהשתוללות חייליו ובעירת העיר, על מחנה זה נבנתה מצודה ששימשה את הגרעין לעיר אודינה. הצבא הרומאי שהיה בנחיתות מספרית וטקטית חשש מכניסה לעימות פנים אל פנים עם ההונים ומתוך רצון להימנע מתבוסה והשמדה נקט בטקטיקות של לוחמת גרילה על מנת להאט את התקדמות ההונים. טקטיקות אלו בשילוב של רעב ומגפה שפשו - ככל הנראה - במחנה ההוני הביאו להפסקת הפלישה.
הקיסר ולנטיניאנוס השלישי יזם משלחת ובה 3 שליחים למחנה ההוני ובראשם לאו הראשון הבישוף של רומא ואיתו גנאדיוס אוויאנסו, וטריגטיוס ולאו. הצדדים נפגשו ליד מנטובה ובתום המשא ומתן נסוג אטילה מאיטליה. נסיבות הנסיגה אינם ברורות וככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא ימשיך לבזוז את איטליה ושלא יעלה על רומא, תחינת האפיפיור להגן על המקומות הקדושים יצרו לאטילה מוצא של כבוד.
למעשה אטילה ניצב בשלב זה של פלישתו בפני בעיות רבות שהקשו על התקדמותו, מחד רעב ומחסור במזון הכו באיטליה החל משנת 451 והארץ לא יכלה לפרנס את צבאו שהסתמך על ביזה ושוד כמקור אספקה ראשי. במקביל כוח צבאי ביזנטי גדול שניצל את העדרותו של אטילה פלש לטריטוריות ההוניות חצה את הדנובה והכה את חילות המצב שהשאיר אטילה. שילוב של שני איומים אלו היו ככל הנראה הסיבה העיקרית לנסיגתו של אטילה.
היום לפני 36 שנה (11.06.1985):
אסון הבונים.
ביום שמש נפלא הם היו בדרכם לשמורת חוף הבונים, לארוחת בוקר חגיגית, אבל האוטובוס של ז' 12 מבית הספר ''ברנר'' בפתח-תקוה נתקע משום מה על המסילה, ובשעה 8:50 רכבת פגעה בו בעוצמה. 22 הרוגים ספרו באותו יום שלישי. 19 תלמידים, שלעולם יישארו בני 12 ו־13, נהגת האוטובוס, מורה ואם מלווה. זהו אסון הרכבת הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
התאונה אירעה כאמור בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, בו נהגה רות דוידוב ז"ל והיו בו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. במקום לא הוצבו רמזור או מחסום שיזהירו מפני הסכנה של הרכבת.
רות דווידוב ז"ל, שנהגה באוטובוס המוביל, החלה לחצות את המסילה ולא הבחינה ברכבת שהתקרבה באותה עת במהירות אל הצומת. נהג הקטר הבחין באוטובוס רק כשהיה במרחק 800 מטר, ושיער כי האוטובוס יספיק לחצות את המסילה. אך האוטובוס נסע באיטיות. רק כשהיה נהג הקטר במרחק 400 מטרים הוא החל לבלום את הרכבת, אך זה היה מאוחר מדי.
בשנת 2001, אביה של התלמידה יאירה כהן ז"ל, קותי, התאבד בירייה בראשו סמוך למקום האסון.
אסון הבונים.
ביום שמש נפלא הם היו בדרכם לשמורת חוף הבונים, לארוחת בוקר חגיגית, אבל האוטובוס של ז' 12 מבית הספר ''ברנר'' בפתח-תקוה נתקע משום מה על המסילה, ובשעה 8:50 רכבת פגעה בו בעוצמה. 22 הרוגים ספרו באותו יום שלישי. 19 תלמידים, שלעולם יישארו בני 12 ו־13, נהגת האוטובוס, מורה ואם מלווה. זהו אסון הרכבת הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
התאונה אירעה כאמור בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, בו נהגה רות דוידוב ז"ל והיו בו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. במקום לא הוצבו רמזור או מחסום שיזהירו מפני הסכנה של הרכבת.
רות דווידוב ז"ל, שנהגה באוטובוס המוביל, החלה לחצות את המסילה ולא הבחינה ברכבת שהתקרבה באותה עת במהירות אל הצומת. נהג הקטר הבחין באוטובוס רק כשהיה במרחק 800 מטר, ושיער כי האוטובוס יספיק לחצות את המסילה. אך האוטובוס נסע באיטיות. רק כשהיה נהג הקטר במרחק 400 מטרים הוא החל לבלום את הרכבת, אך זה היה מאוחר מדי.
בשנת 2001, אביה של התלמידה יאירה כהן ז"ל, קותי, התאבד בירייה בראשו סמוך למקום האסון.
היום לפני 153 שנה (14.06.1868):
יום הולדתו של קרל לנדשטיינר, מפתח השיטה לסיווג הדם.
בקרומיות העוטפות את תאי הדם האדומים משובצות מולקולות מהסוג הקרוי אנטיגנים. מולקולות מסוג זה מעוררות לפעולה את המערכת החיסונית, אלא אם כן מזהה אותן הגוף כ"עצמיות" - כחלק ממנו, שאינו מחייב פעולה חיסונית. לראשונה עמד על קיומם של האנטיגנים הללו, ב-1900, הפיסיולוג האמריקאי יליד אוסטריה קרל לנדשטיינר. הוא חילק אותם לשני סוגים, שסומנו באותיות A ו-B, וקבע כי אצל חלק מבני האדם מצוי אחד מהשניים, אצל חלקם מצויים שני הסוגים גם יחד (AB), ואצל אחרים אין הם מצויים כלל (O). בהמשך הדרך נקבע כי סוג הנוגדנים הוא תכונה תורשתית.
עתה הבין לנדשטיינר מדוע עירויי דם מצליחים בחלק מהמקרים, ונכשלים באחרים. באותה עת היה נהוג רק עירוי דם מלא - הנוזל נלקח מגוף התורם והוזרם לגוף המקבל. אם ניתן לאדם דם מסוג שאינו מתאים, הוא מעורר תגובות חיסוניות כמו הצמתת דם, או לתגובה אלרגית-חיסונית בגוף הנתרם, להתפוצצות כדוריות הדם, לנזק חמור לכליות ואף למוות.
לאחר שהובהר הצורך בהתאמת סוג דם בין המקבל והתורם, ירד פלאים שיעור הפגיעות שמקורן בעירוי דם. בהמשך העבודה, בסביבות 1940, נמצא כי גורם נוסף בדם (Rh factor) נחלץ לפעולה חיסונית נגד כדוריות דם אדומות זרות.
יש איפוא שמונה סוגי דם אפשריים: A, B, AB ו-O, שכל אחד מהם יכול להיות חיובי או שלילי מבחינת גורם Rh.
על עבודתו בתחום זה הוענק לקרל לנדשטיינר פרס נובל לרפואה.
יום הולדתו של קרל לנדשטיינר, מפתח השיטה לסיווג הדם.
בקרומיות העוטפות את תאי הדם האדומים משובצות מולקולות מהסוג הקרוי אנטיגנים. מולקולות מסוג זה מעוררות לפעולה את המערכת החיסונית, אלא אם כן מזהה אותן הגוף כ"עצמיות" - כחלק ממנו, שאינו מחייב פעולה חיסונית. לראשונה עמד על קיומם של האנטיגנים הללו, ב-1900, הפיסיולוג האמריקאי יליד אוסטריה קרל לנדשטיינר. הוא חילק אותם לשני סוגים, שסומנו באותיות A ו-B, וקבע כי אצל חלק מבני האדם מצוי אחד מהשניים, אצל חלקם מצויים שני הסוגים גם יחד (AB), ואצל אחרים אין הם מצויים כלל (O). בהמשך הדרך נקבע כי סוג הנוגדנים הוא תכונה תורשתית.
עתה הבין לנדשטיינר מדוע עירויי דם מצליחים בחלק מהמקרים, ונכשלים באחרים. באותה עת היה נהוג רק עירוי דם מלא - הנוזל נלקח מגוף התורם והוזרם לגוף המקבל. אם ניתן לאדם דם מסוג שאינו מתאים, הוא מעורר תגובות חיסוניות כמו הצמתת דם, או לתגובה אלרגית-חיסונית בגוף הנתרם, להתפוצצות כדוריות הדם, לנזק חמור לכליות ואף למוות.
לאחר שהובהר הצורך בהתאמת סוג דם בין המקבל והתורם, ירד פלאים שיעור הפגיעות שמקורן בעירוי דם. בהמשך העבודה, בסביבות 1940, נמצא כי גורם נוסף בדם (Rh factor) נחלץ לפעולה חיסונית נגד כדוריות דם אדומות זרות.
יש איפוא שמונה סוגי דם אפשריים: A, B, AB ו-O, שכל אחד מהם יכול להיות חיובי או שלילי מבחינת גורם Rh.
על עבודתו בתחום זה הוענק לקרל לנדשטיינר פרס נובל לרפואה.
היום לפני 50 שנה (17.06.1971)
יום הולדתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל.
במהלך מלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל את מרבית יחידות העילית תחת מסגרת אחת - אגד כוחות מיוחדים. במסגרת זו ביצעה סיירת מטכ"ל מספר פעולות, חלקן בשיתוף יחידות עילית נוספות. סא"ל מורנו ז"ל נהרג לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, בפעולה באזור בעלבכ, בה הוביל כמאה לוחמים כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון.
מורנו היה ההרוג הראשון של הסיירת זה שנים רבות בפעולה מבצעית - והלוחם הבכיר ביותר שנהרג בה מאז מותו של מפקד הסיירת, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, במבצע אנטבה באוגנדה ב-1976.
המבצע בעומק לבנון בו נהרג לוחם סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל יהודה מורנו, היה ונותר אחד החסויים בתולדות מדינת ישראל. למרות הזמן הרב שעבר מאז, תמונתו של הקצין הבכיר בסיירת מטכ"ל עדיין אסורה לפרסום וכך גם הנסיבות שבהן מצא את מותו.
עמנואל שירת בסיירת מטכ"ל במשך שש-עשרה שנים שבמהלכן טיפס לדרגת סגן-אלוף – דרגה מקבילה לדרגת מפקד היחידה. בשנות שירותו הארוכות – היה עמנואל שותף למאות מבצעים עלומים שבהם הפגין גבורה, אומץ לב ותעוזה רבה.
בין השאר, השתתף עמנואל במבצע לכידתו הנועז של מוסטפא דיראני בלבנון בשנת 1994. "עמנואל לא היה צריך דרגות על הכתפיים כדי לפקד, ולכן התהלך תמיד בלי דרגות. ההשפעה שלו הייתה בדרך ההתנהלות שלו, בהבנה שלו, בערכיות. הוא רץ קדימה ונתן דוגמה", מספרים חבריו.
בן 35 במותו.
יום הולדתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל.
במהלך מלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל את מרבית יחידות העילית תחת מסגרת אחת - אגד כוחות מיוחדים. במסגרת זו ביצעה סיירת מטכ"ל מספר פעולות, חלקן בשיתוף יחידות עילית נוספות. סא"ל מורנו ז"ל נהרג לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, בפעולה באזור בעלבכ, בה הוביל כמאה לוחמים כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון.
מורנו היה ההרוג הראשון של הסיירת זה שנים רבות בפעולה מבצעית - והלוחם הבכיר ביותר שנהרג בה מאז מותו של מפקד הסיירת, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, במבצע אנטבה באוגנדה ב-1976.
המבצע בעומק לבנון בו נהרג לוחם סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל יהודה מורנו, היה ונותר אחד החסויים בתולדות מדינת ישראל. למרות הזמן הרב שעבר מאז, תמונתו של הקצין הבכיר בסיירת מטכ"ל עדיין אסורה לפרסום וכך גם הנסיבות שבהן מצא את מותו.
עמנואל שירת בסיירת מטכ"ל במשך שש-עשרה שנים שבמהלכן טיפס לדרגת סגן-אלוף – דרגה מקבילה לדרגת מפקד היחידה. בשנות שירותו הארוכות – היה עמנואל שותף למאות מבצעים עלומים שבהם הפגין גבורה, אומץ לב ותעוזה רבה.
בין השאר, השתתף עמנואל במבצע לכידתו הנועז של מוסטפא דיראני בלבנון בשנת 1994. "עמנואל לא היה צריך דרגות על הכתפיים כדי לפקד, ולכן התהלך תמיד בלי דרגות. ההשפעה שלו הייתה בדרך ההתנהלות שלו, בהבנה שלו, בערכיות. הוא רץ קדימה ונתן דוגמה", מספרים חבריו.
בן 35 במותו.
היום לפני 80 שנה (22.06.1941):
גרמניה הנאצית פולשת לברית המועצות (מבצע ברברוסה).
היום בשעה 03:15 לפני 80 שנה, חיילי משמר הגבול הגרמנים בנהר הבוג ביקשו מעמיתיהם בצד הרוסי להגיע לפגישה חשובה, עם הגעתם נקצרו באש מקלעים.
חבלנים גרמנים פירקו את מטעני הנפץ שהוצמדו לגשר מעל נהר הבוג.
ב- 03:30 כ- 4 מיליון חיילי ציר החלו לנוע לתוך ברית המועצות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 היו יוסיף סטלין וראשי השלטון הסובייטי תמימי דעים כי התקפה גרמנית על ברה"מ היא בלתי נמנעת. הפערים העצומים באידיאולוגיות של שני המשטרים חופו רק על ידי אינטרסים מיידים והם אלו שהביאו לחתימה של מספר הסכמים בין שתי המדינות, החשוב בהם היה חוזה אי-ההתקפה מאוגוסט 1939 (חוזה "ריבנטרופ- מולוטוב"). סטלין קיווה להרוויח זמן בעזרת ההסכמים, ולהכין את הצבא האדום למלחמה, שעל פי תחזיותיו היתה אמורה לפרוץ ב-1942.
רבים בשלטון הסובייטי האמינו כי אדולף היטלר יתמקד תחילה במאמציו להכניע את בריטניה ולא יפנה את כוחותיו מזרחה קודם שיעשה זאת. בינתיים הביעו הרוסים שביעות רצון מהמלחמה שהתנהלה בין "המדינות הקפיטליסטיות" - צרפת, בריטניה וגרמניה, ומהרחבת שטחי ברה"מ עם כיבוש המדינות הבלטיות, מזרח פולין, המחוזות הרומנים בסרביה ובוקובינה וחלקים מפינלנד.
עם התגברות זרם הידיעות במהלך קיץ-סתיו 1940 שהצביעו על התקפה גרמנית מתוכננת, הוגברו הכנות הצבא האדום למלחמה. אולם סטלין, שדווקא נודע בחשדנותו הרבה, דבק עדיין בעמדתו כי המלחמה בין המדינות לא תפרוץ בשנתיים הקרובות וגרס כי תנועות הצבא הגרמניות מזרחה לעבר הגבול הסובייטי הן אמצעי סחיטה בלבד. הוא הורה לראשי הצבא להגביר את ההכנות למלחמה, אך בד בבד הצר את צעדיהם מחשש ליצירת פרובוקציות שיהוו עילה לתקיפה גרמנית.
סטלין הקפיד לשמור על יחסים טובים עם גרמניה הנאצית: הוא העביר כמויות גדולות של חומרי גלם לגרמניה במסגרת ההסכמים הכלכליים ביניהם, נתן הוראה לא לתקוף את גרמניה באמצעי התקשורת וגם שלח מברק אישי להיטלר, בו בירכו על ניצחונו המזהיר צרפת.
הידיעות שהזהירו מפני מלחמה מתקרבת התקבלו ממקורות מגוונים: מעשרות המרגלים שהיו פרוסים בגרמניה, ביניהם ליאופולד טרפר שהפעיל רשת מרגלים ענפה ("התזמורת האדומה"), וקצין שישב במפקדת חיל האוויר הגרמני, הלופטוופה; ממרגלים שהיו פזורים ברחבי העולם, המפורסם בהם היה יועצו הפוליטי של השגריר הגרמני בטוקיו, ריכרד זורגה; מהבריטים שהצליחו לפצח מספר תשדורות של מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, וגם מידיעות שהעבירו האמריקאים.
ביטחונו של סטלין בתחזיותיו היה כה גדול עד שלא שעה לאזהרות הבהולות של ראשי צבאו שדיווחו לו כי מרבית סגל השגרירות הגרמנית במוסקבה פונה וכי מספר חיילים גרמנים עריקים דיווחו על מתקפה בטווח המיידי. בליל ה-22 ביוני 1941 פרש סטלין לישון בדצ'ה (מעון קיץ) שלו באחד מפרברי מוסקבה ללא תכונה מיוחדת.
פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה היה ניסיון של גרמניה לממש את היעד השאפתני ביותר בתולדותיה, יצירת אימפריה חדשה במזרח, תוך כדי כיבוש מרחב מחיה – Lebensraum.
בסופו של יום, הסבל וההקרבה של הרוסים הצילו את חייהם של מיליוני חיילים בריטים ואמריקאים, ברוסיה נתקל הרייך השלישי בכוחות שיחוללו את הנקמה האדירה נגדו.
גרמניה הנאצית פולשת לברית המועצות (מבצע ברברוסה).
היום בשעה 03:15 לפני 80 שנה, חיילי משמר הגבול הגרמנים בנהר הבוג ביקשו מעמיתיהם בצד הרוסי להגיע לפגישה חשובה, עם הגעתם נקצרו באש מקלעים.
חבלנים גרמנים פירקו את מטעני הנפץ שהוצמדו לגשר מעל נהר הבוג.
ב- 03:30 כ- 4 מיליון חיילי ציר החלו לנוע לתוך ברית המועצות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 היו יוסיף סטלין וראשי השלטון הסובייטי תמימי דעים כי התקפה גרמנית על ברה"מ היא בלתי נמנעת. הפערים העצומים באידיאולוגיות של שני המשטרים חופו רק על ידי אינטרסים מיידים והם אלו שהביאו לחתימה של מספר הסכמים בין שתי המדינות, החשוב בהם היה חוזה אי-ההתקפה מאוגוסט 1939 (חוזה "ריבנטרופ- מולוטוב"). סטלין קיווה להרוויח זמן בעזרת ההסכמים, ולהכין את הצבא האדום למלחמה, שעל פי תחזיותיו היתה אמורה לפרוץ ב-1942.
רבים בשלטון הסובייטי האמינו כי אדולף היטלר יתמקד תחילה במאמציו להכניע את בריטניה ולא יפנה את כוחותיו מזרחה קודם שיעשה זאת. בינתיים הביעו הרוסים שביעות רצון מהמלחמה שהתנהלה בין "המדינות הקפיטליסטיות" - צרפת, בריטניה וגרמניה, ומהרחבת שטחי ברה"מ עם כיבוש המדינות הבלטיות, מזרח פולין, המחוזות הרומנים בסרביה ובוקובינה וחלקים מפינלנד.
עם התגברות זרם הידיעות במהלך קיץ-סתיו 1940 שהצביעו על התקפה גרמנית מתוכננת, הוגברו הכנות הצבא האדום למלחמה. אולם סטלין, שדווקא נודע בחשדנותו הרבה, דבק עדיין בעמדתו כי המלחמה בין המדינות לא תפרוץ בשנתיים הקרובות וגרס כי תנועות הצבא הגרמניות מזרחה לעבר הגבול הסובייטי הן אמצעי סחיטה בלבד. הוא הורה לראשי הצבא להגביר את ההכנות למלחמה, אך בד בבד הצר את צעדיהם מחשש ליצירת פרובוקציות שיהוו עילה לתקיפה גרמנית.
סטלין הקפיד לשמור על יחסים טובים עם גרמניה הנאצית: הוא העביר כמויות גדולות של חומרי גלם לגרמניה במסגרת ההסכמים הכלכליים ביניהם, נתן הוראה לא לתקוף את גרמניה באמצעי התקשורת וגם שלח מברק אישי להיטלר, בו בירכו על ניצחונו המזהיר צרפת.
הידיעות שהזהירו מפני מלחמה מתקרבת התקבלו ממקורות מגוונים: מעשרות המרגלים שהיו פרוסים בגרמניה, ביניהם ליאופולד טרפר שהפעיל רשת מרגלים ענפה ("התזמורת האדומה"), וקצין שישב במפקדת חיל האוויר הגרמני, הלופטוופה; ממרגלים שהיו פזורים ברחבי העולם, המפורסם בהם היה יועצו הפוליטי של השגריר הגרמני בטוקיו, ריכרד זורגה; מהבריטים שהצליחו לפצח מספר תשדורות של מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, וגם מידיעות שהעבירו האמריקאים.
ביטחונו של סטלין בתחזיותיו היה כה גדול עד שלא שעה לאזהרות הבהולות של ראשי צבאו שדיווחו לו כי מרבית סגל השגרירות הגרמנית במוסקבה פונה וכי מספר חיילים גרמנים עריקים דיווחו על מתקפה בטווח המיידי. בליל ה-22 ביוני 1941 פרש סטלין לישון בדצ'ה (מעון קיץ) שלו באחד מפרברי מוסקבה ללא תכונה מיוחדת.
פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה היה ניסיון של גרמניה לממש את היעד השאפתני ביותר בתולדותיה, יצירת אימפריה חדשה במזרח, תוך כדי כיבוש מרחב מחיה – Lebensraum.
בסופו של יום, הסבל וההקרבה של הרוסים הצילו את חייהם של מיליוני חיילים בריטים ואמריקאים, ברוסיה נתקל הרייך השלישי בכוחות שיחוללו את הנקמה האדירה נגדו.
היום לפני 127 שנה (25.06.1894):
יום הולדתו של חסיד אומות העולם דימיטר פשב.
דימיטר פשב, יליד העיר קיוסטנדיל, משפטן שהיה סגן יו"ר הפרלמנט מטעם הסיעה הקואליציונית הפרו־גרמנית, כחבר פרלמנט נודע לו ממשלחת מיוחדת של בני עיר הולדתו, שעומדים לשלוח את היהודים מחוץ לגבולות בולגריה. לא ידעו שזה השמדה, אבל זה לא בישר טוב. ב-9 במארס 43, לקח טלפון ודיבר עם מנהל המחוז ואיים שאם זה נכון שמגרשים את היהודים אז הוא יילך לראש הממשלה ולמלך ויגייס את הכמורה. הוא נפגש גם עם שר הפנים, אבל לא סמך עליו, אז בסוף הפשב הזה נתן באופן אישי הוראה בטלפון למנהל מחוז העיר קיוסטנדיל לשחרור המיידי של העצורים המקומיים, היהודים.
והוראות כאלה קיבלו גם מנהלי הנפה של הערים האחרות. הוא הספיק לגייס בפרלמנט מספיק קולות והכניס הצעת חוק לביטול ההוראות לגירוש היהודים. הצעת החוק הזאת גרמה לאי שביעות רצון בממשלה ובסופו של דבר היא נדחתה ופשב קיבל נזיפה, לפי דרישת ראש הממשלה, וכעבור שבועיים הוציאו אותו מכל התפקידים שהיו לו בפרלמנט. ב-9 בספטמבר 1944 נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום וברחבי הממלכה פרצה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית. בו ביום נעצר דימיטר פשב והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. חבריו, בני הקהילה היהודית מקיוסטנדיל העידו לטובתו וציינו את פעילותו להצלתם, תוך שעורך דין יהודי מגן עליו במהלך משפטו. פשב ניצל מגזר דין מוות, נידון ל-15 שנות מאסר ושוחרר לאחר שנת מאסר אחת שבמהלכה הדרדר מאד מצב בריאותו. מנהיגי הקהילה היהודית המשיכו להפגש עמו גם לאחר עלייתם לישראל ואף לתמוך בו כלכלית.
בינואר 1973, העניקה מדינת ישראל לדימיטר פשב את התואר חסיד אומות העולם. כשנשאל על חלקו בהצלת יהודי בולגריה השיב פשב:
"מצפוני האנושי והבנתי לגבי התוצאות הרות האסון, שמדיניות הממשלה הבולגרית עלולה הייתה להביא על עצמה, על העם הבולגרי, מולדתו והקהילה היהודית, לא יכלו להשאיר אותי אדיש. גמרתי אומר לעשות ככל אשר לאל ידי כדי למנוע את העניין". ב-25 בפברואר, שבועות אחדים לאחר הטקס הלך פשב לעולמו והוא בן 79 שנים. ב-25 בפברואר 2000, נחנכה במועצת אירופה אנדרטה מארד להנצחתו של דימיטר פשב והיא מוצגת דרך קבע בארמון אירופה בעיר שטרסבורג.
יום הולדתו של חסיד אומות העולם דימיטר פשב.
דימיטר פשב, יליד העיר קיוסטנדיל, משפטן שהיה סגן יו"ר הפרלמנט מטעם הסיעה הקואליציונית הפרו־גרמנית, כחבר פרלמנט נודע לו ממשלחת מיוחדת של בני עיר הולדתו, שעומדים לשלוח את היהודים מחוץ לגבולות בולגריה. לא ידעו שזה השמדה, אבל זה לא בישר טוב. ב-9 במארס 43, לקח טלפון ודיבר עם מנהל המחוז ואיים שאם זה נכון שמגרשים את היהודים אז הוא יילך לראש הממשלה ולמלך ויגייס את הכמורה. הוא נפגש גם עם שר הפנים, אבל לא סמך עליו, אז בסוף הפשב הזה נתן באופן אישי הוראה בטלפון למנהל מחוז העיר קיוסטנדיל לשחרור המיידי של העצורים המקומיים, היהודים.
והוראות כאלה קיבלו גם מנהלי הנפה של הערים האחרות. הוא הספיק לגייס בפרלמנט מספיק קולות והכניס הצעת חוק לביטול ההוראות לגירוש היהודים. הצעת החוק הזאת גרמה לאי שביעות רצון בממשלה ובסופו של דבר היא נדחתה ופשב קיבל נזיפה, לפי דרישת ראש הממשלה, וכעבור שבועיים הוציאו אותו מכל התפקידים שהיו לו בפרלמנט. ב-9 בספטמבר 1944 נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום וברחבי הממלכה פרצה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית. בו ביום נעצר דימיטר פשב והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. חבריו, בני הקהילה היהודית מקיוסטנדיל העידו לטובתו וציינו את פעילותו להצלתם, תוך שעורך דין יהודי מגן עליו במהלך משפטו. פשב ניצל מגזר דין מוות, נידון ל-15 שנות מאסר ושוחרר לאחר שנת מאסר אחת שבמהלכה הדרדר מאד מצב בריאותו. מנהיגי הקהילה היהודית המשיכו להפגש עמו גם לאחר עלייתם לישראל ואף לתמוך בו כלכלית.
בינואר 1973, העניקה מדינת ישראל לדימיטר פשב את התואר חסיד אומות העולם. כשנשאל על חלקו בהצלת יהודי בולגריה השיב פשב:
"מצפוני האנושי והבנתי לגבי התוצאות הרות האסון, שמדיניות הממשלה הבולגרית עלולה הייתה להביא על עצמה, על העם הבולגרי, מולדתו והקהילה היהודית, לא יכלו להשאיר אותי אדיש. גמרתי אומר לעשות ככל אשר לאל ידי כדי למנוע את העניין". ב-25 בפברואר, שבועות אחדים לאחר הטקס הלך פשב לעולמו והוא בן 79 שנים. ב-25 בפברואר 2000, נחנכה במועצת אירופה אנדרטה מארד להנצחתו של דימיטר פשב והיא מוצגת דרך קבע בארמון אירופה בעיר שטרסבורג.
היום לפני 51 שנה (27.06.1970):
יום היווסדה של להקת Queen.
בקיץ 1970, קמה אגדת מוזיקה בריטית, ששילבה בתוכה פופ, אופרה ורוקנרול. עם השנים, הפכה Queen לאחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה, דרך מספר לא מבוטל של להיטים בראשותו של פרדי מרקורי המנוח.
בתחילת 1970, טים סטאפל, השותף של פרדי לחדר במכללה לאמנות, פרש מלהקת "Smile", בה ניגנו הגיטריסט בריאן מיי והמתופף רוג'ר טיילור. באותו זמן פרש פרדי מלהקת "Sour Milk Sea" וזו הייתה הזדמנות להצטרף להרכב ובהמשך הגיע גם הבסיסט ג'ון דיקון. פרדי הפך להיות החבר הדומיננטי ברביעייה, בהמשך שכנע את חבריו לשנות את שם הלהקה ל-Queen.
פרדי אמר שהוא מודע לחלוטין לקונוטציות ההומוסקסואליות שמעורר השם Queen, אבל הן רק אספקט אחד שלו.
הלהקה החלה להופיע במועדונים מקומיים ברחבי בריטניה, וב-1973 הוציאה את אלבום הבכורה שנקרא Queen. האלבום זכה להצלחה מסחרית חלקית בלבד, אולם ב-1974 יצא אלבומם השני, Queen2, שנחל הצלחה מסחרית מרשימה, בעיקר בבריטניה.
ב-1975, יצא השיר הכי מפורסם של קווין "Bohemian Rhapsody", שיר בן 6 דקות שהוביל מרקורי בכשרונו. הוא הושמע ברדיו הבריטי, הפך ללהיט גדול, והוביל את האלבום הרביעי של "קווין" A Night at the Opera , שמכר פלטינה משולשת באמריקה. מה שקידם יותר מכל את השיר היה הקליפ, סרטון וידיאו מיוחד שצילמו חברי "קווין", שכלל הכפלות דמויות בהתאמה להכפלות בקולות שהם שרים. היה זה אחד מהקליפים הראשונים ששודרו בטלוויזיה וקידמו שיר בודד.
ב-23 בנובמבר 1991 הודיע פרדי מרקורי לתקשורת כי הוא נושא את נגיף האיידס, ופחות מיממה לאחר מכן הלך לעולמו.
להקת קווין מעולם לא התפרקה באופן רשמי וחברי הלהקה מופיעים מידי פעם, בדרך כלל לצד אמנים שונים, תחת השם Queen+
יום היווסדה של להקת Queen.
בקיץ 1970, קמה אגדת מוזיקה בריטית, ששילבה בתוכה פופ, אופרה ורוקנרול. עם השנים, הפכה Queen לאחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה, דרך מספר לא מבוטל של להיטים בראשותו של פרדי מרקורי המנוח.
בתחילת 1970, טים סטאפל, השותף של פרדי לחדר במכללה לאמנות, פרש מלהקת "Smile", בה ניגנו הגיטריסט בריאן מיי והמתופף רוג'ר טיילור. באותו זמן פרש פרדי מלהקת "Sour Milk Sea" וזו הייתה הזדמנות להצטרף להרכב ובהמשך הגיע גם הבסיסט ג'ון דיקון. פרדי הפך להיות החבר הדומיננטי ברביעייה, בהמשך שכנע את חבריו לשנות את שם הלהקה ל-Queen.
פרדי אמר שהוא מודע לחלוטין לקונוטציות ההומוסקסואליות שמעורר השם Queen, אבל הן רק אספקט אחד שלו.
הלהקה החלה להופיע במועדונים מקומיים ברחבי בריטניה, וב-1973 הוציאה את אלבום הבכורה שנקרא Queen. האלבום זכה להצלחה מסחרית חלקית בלבד, אולם ב-1974 יצא אלבומם השני, Queen2, שנחל הצלחה מסחרית מרשימה, בעיקר בבריטניה.
ב-1975, יצא השיר הכי מפורסם של קווין "Bohemian Rhapsody", שיר בן 6 דקות שהוביל מרקורי בכשרונו. הוא הושמע ברדיו הבריטי, הפך ללהיט גדול, והוביל את האלבום הרביעי של "קווין" A Night at the Opera , שמכר פלטינה משולשת באמריקה. מה שקידם יותר מכל את השיר היה הקליפ, סרטון וידיאו מיוחד שצילמו חברי "קווין", שכלל הכפלות דמויות בהתאמה להכפלות בקולות שהם שרים. היה זה אחד מהקליפים הראשונים ששודרו בטלוויזיה וקידמו שיר בודד.
ב-23 בנובמבר 1991 הודיע פרדי מרקורי לתקשורת כי הוא נושא את נגיף האיידס, ופחות מיממה לאחר מכן הלך לעולמו.
להקת קווין מעולם לא התפרקה באופן רשמי וחברי הלהקה מופיעים מידי פעם, בדרך כלל לצד אמנים שונים, תחת השם Queen+
היום לפני 107 שנה (28.06.1914):
רצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ואשתו.
ביום ראשון ה-28.6.1914 נרצחו יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו סופיה, בעת ביקור בסרייבו שבבוסניה. המתנקש היה לאומן סרבי (גברילו פרינציפ), שפעל בשליחות אגודה חשאית פאן-סרבית ובעידוד המודיעין הצבאי של סרביה. האוסטרים, בעידוד הגרמנים, ראו ברצח הזדמנות לבלום את שאיפות ההתפשטות של סרביה, ובה בעת להשפיל את הרוסים, בעלי בריתה. לכן הגישו אולטימטום לסרביה, בציפייה שזו תדחה אותו ותספק להם עילה למלחמה. סרביה קיבלה את רוב תנאי האולטימטום, אך סירבה לדרישה שנציגי אוסטרו-הונגריה ינהלו בשטחה הליכים משפטיים נגד ארגונים סרביים אנטי-אוסטריים. אוסטריה קיוותה שתמיכת גרמניה בה תרתיע את רוסיה מהתערבות לצד סרביה.
כאשר דחתה סרביה את האולטימטום במלואו, הכריזה אוסטריה-הונגריה מלחמה עליה (28.7.1914). בתגובה הכריזה רוסיה למחרת על גיוס כללי. גרמניה ראתה בצעד זה סכנה לביטחונה, וב-1.8.1914 הכריזה מלחמה על רוסיה; כדי להקדים תרופה למכה, הכריזה גרמניה ב-3.8 מלחמה גם על צרפת, בעלת בריתה של רוסיה - ולמחרת גם על בלגיה. התקדמות הצבא הגרמני לעבר בלגיה ב-4.8.1914 הניעה את בריטניה, שהיתה אחת הערבוֹת לנייטרליות של בלגיה, להכריז מלחמה על גרמניה.
המעגל נסגר כאשר הכריזה אוסטריה-הונגריה מלחמה על רוסיה, וצרפת ובריטניה הודיעו כי מצב מלחמה שורר בינן לבין אוסטריה-הונגריה. בו בזמן חתמה האימפריה העות'מאנית על ברית צבאית עם גרמניה, ובסוף אוקטובר הצטרפה אף היא למלחמה.
מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה טוטלית; זוהי חשיבותה ההיסטורית הגדולה ביותר. כל הצדדים הלוחמים שאפו לגייס את כל כוחם - הן בחזית הן בעורף - מה שהביא לידי גיוס כל המשאבים הלאומיים למאמץ המלחמה ולהכבדת העול על האזרחים.
מלחמת העולם הראשונה ציינה את עלייתה של ארה"ב כמעצמת-על עולמית, על חשבון האימפריות האירופיות שהתמוטטו, ואלה שהותשו במלחמה.
תופעה בינלאומית חשובה אחרת היתה הופעתן של מדינות חדשות רבות, עם התפרקות האימפריות שהכילו אותן לפני כן.
גם באותן מדינות שמשטריהן לא הוחלפו, התחוללו שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת. אחד הבולטים בהם היה העלייה במעמד האישה. מאמץ המלחמה הטוטלי ויציאת גברים רבים לחזית הביאו לצירוף נשים רבות לכוח העבודה ברוב המדינות, והן הוסיפו למלא תפקידים חשובים במשק גם לאחריה. בעקבות זאת תבעו - וקיבלו - זכויות שלא היו להן עד אז, ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר.
אבל אפשר שהשפעתה החזקה ביותר של מלחמת העולם הראשונה היתה במישור התרבותי הכללי, בשינוי אשר חל במה שקרוי "רוח התקופה". האופטימיות שפיעמה בציוויליזציה המערבית מאז ימי ההשכלה, האמונה בקדמה ובעתיד טוב יותר, נופצה כליל בשדות הקרב, ואת מקומה תפסו הציניות והחשש מפני הבאות. הטכנולוגיה, שנראתה לפנים כמבשרת רווחה ושגשוג לאנושות כולה, גילתה כי אין היא אלא מכשיר, שאפשר להשתמש בו לרעה ולא רק לטובה. האינטרנציונליזם התגלה ככלי ריק. "העולם הישן", שבו היה מקום לכל אדם, וכל אדם ידע את מקומו, היה כלא היה.
רצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ואשתו.
ביום ראשון ה-28.6.1914 נרצחו יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו סופיה, בעת ביקור בסרייבו שבבוסניה. המתנקש היה לאומן סרבי (גברילו פרינציפ), שפעל בשליחות אגודה חשאית פאן-סרבית ובעידוד המודיעין הצבאי של סרביה. האוסטרים, בעידוד הגרמנים, ראו ברצח הזדמנות לבלום את שאיפות ההתפשטות של סרביה, ובה בעת להשפיל את הרוסים, בעלי בריתה. לכן הגישו אולטימטום לסרביה, בציפייה שזו תדחה אותו ותספק להם עילה למלחמה. סרביה קיבלה את רוב תנאי האולטימטום, אך סירבה לדרישה שנציגי אוסטרו-הונגריה ינהלו בשטחה הליכים משפטיים נגד ארגונים סרביים אנטי-אוסטריים. אוסטריה קיוותה שתמיכת גרמניה בה תרתיע את רוסיה מהתערבות לצד סרביה.
כאשר דחתה סרביה את האולטימטום במלואו, הכריזה אוסטריה-הונגריה מלחמה עליה (28.7.1914). בתגובה הכריזה רוסיה למחרת על גיוס כללי. גרמניה ראתה בצעד זה סכנה לביטחונה, וב-1.8.1914 הכריזה מלחמה על רוסיה; כדי להקדים תרופה למכה, הכריזה גרמניה ב-3.8 מלחמה גם על צרפת, בעלת בריתה של רוסיה - ולמחרת גם על בלגיה. התקדמות הצבא הגרמני לעבר בלגיה ב-4.8.1914 הניעה את בריטניה, שהיתה אחת הערבוֹת לנייטרליות של בלגיה, להכריז מלחמה על גרמניה.
המעגל נסגר כאשר הכריזה אוסטריה-הונגריה מלחמה על רוסיה, וצרפת ובריטניה הודיעו כי מצב מלחמה שורר בינן לבין אוסטריה-הונגריה. בו בזמן חתמה האימפריה העות'מאנית על ברית צבאית עם גרמניה, ובסוף אוקטובר הצטרפה אף היא למלחמה.
מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה טוטלית; זוהי חשיבותה ההיסטורית הגדולה ביותר. כל הצדדים הלוחמים שאפו לגייס את כל כוחם - הן בחזית הן בעורף - מה שהביא לידי גיוס כל המשאבים הלאומיים למאמץ המלחמה ולהכבדת העול על האזרחים.
מלחמת העולם הראשונה ציינה את עלייתה של ארה"ב כמעצמת-על עולמית, על חשבון האימפריות האירופיות שהתמוטטו, ואלה שהותשו במלחמה.
תופעה בינלאומית חשובה אחרת היתה הופעתן של מדינות חדשות רבות, עם התפרקות האימפריות שהכילו אותן לפני כן.
גם באותן מדינות שמשטריהן לא הוחלפו, התחוללו שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת. אחד הבולטים בהם היה העלייה במעמד האישה. מאמץ המלחמה הטוטלי ויציאת גברים רבים לחזית הביאו לצירוף נשים רבות לכוח העבודה ברוב המדינות, והן הוסיפו למלא תפקידים חשובים במשק גם לאחריה. בעקבות זאת תבעו - וקיבלו - זכויות שלא היו להן עד אז, ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר.
אבל אפשר שהשפעתה החזקה ביותר של מלחמת העולם הראשונה היתה במישור התרבותי הכללי, בשינוי אשר חל במה שקרוי "רוח התקופה". האופטימיות שפיעמה בציוויליזציה המערבית מאז ימי ההשכלה, האמונה בקדמה ובעתיד טוב יותר, נופצה כליל בשדות הקרב, ואת מקומה תפסו הציניות והחשש מפני הבאות. הטכנולוגיה, שנראתה לפנים כמבשרת רווחה ושגשוג לאנושות כולה, גילתה כי אין היא אלא מכשיר, שאפשר להשתמש בו לרעה ולא רק לטובה. האינטרנציונליזם התגלה ככלי ריק. "העולם הישן", שבו היה מקום לכל אדם, וכל אדם ידע את מקומו, היה כלא היה.